עם ללא אליטה, אליטה ללא עם: מבט ישראלי על משבר ההגירה והתרבות

מאת ארז ויזל, אזרח ישראלי

מבוא: שבר עמוק בחברה הישראלית

בשנים האחרונות נדמה כי ישראל עוברת תהליך עומק מסוכן, תהליך בו הקשר בין העם לאליטה נשחק עד דק, עד שאי־אפשר להבחין עוד בגשר המחבר ביניהם. האליטה, שפעם הייתה מושא הערצה וחיקוי, הופכת באחת לסמל בוז ושנאה, והעם, בעיניים הצופות במתרחש, נדמה כמי שמסתובב בגאווה בעירום של בורות, דוחה מעליו כל גילוי של אינטליגנציה, שכלתנות או פתיחות לרעיונות חדשים. ישראל, כך נדמה, הופכת למקום בו בריחה מפני דעת והשכלה מתחרה רק בהאדרה של אמונה, לאומנות ודבקות עיוורת ברבנים.

האליטה: מאהבה לשנאה, ומהערכה להגירה

אם בשנותיה הראשונות של המדינה האליטה הישראלית – אנשי הרוח, האקדמיה, התרבות, המדע – עיצבו את הדימוי הלאומי, הרי שכיום לציבור הרחב אין עוד עניין בבני ובנות האליטה. הם הפכו ל"מיותרים", "מנותקים", "סנובים", "אשכנזים של פעם". המעמד הזה, שנבנה בעמל רב במשך עשורים, נשחק לאבק. רבים מבין האינטלקטואלים – ממרכז ושמאל המפה – כבר עזבו את הארץ, עוזבים בהווה, או לפחות מהרהרים בהגירה. מעטים מהם ממשיכים להיאחז כאן, לעיתים בבוז גלוי כלפי המדינה והעם, לעיתים באהבה נכזבת וזעם כבוש.

התהליך הזה אינו מקרי או דינמי בלבד – הוא סימפטום למחלה רחבה בהרבה: חברה שמאבדת עניין בשכנוע, בהעמקה, בדיון ובביקורת, ובוחרת במקומותיהם בערכים של אמונה, כוח, והסתגרות קבוצתית. האליטה הישראלית – זו שלא מוכנה "להתיישר" לימין או לרטוריקה של לאומנות דתית – מוצאת את עצמה מחוץ למשחק. ובתוך כך, מי שנותר כבר חדל מלהיות אליטה: אין משמעות לאליטה בלי לגיטימציה ציבורית.

הגירה: דפוס ישן-חדש

הגירה של אליטות איננה תופעה חדשה בישראל. מימי העליות הראשונות ועד אחרי קום המדינה, תמיד נמצא מי שמאס והלך – מסיבות אידיאולוגיות, כלכליות או אישיות. אך בעשור האחרון, עושה רושם שמוקדי הכוח וההשפעה האינטלקטואליים, התרבותיים והכלכליים, פשוט מתרוקנים מהאנשים שיכלו להוביל אותם קדימה. הסיבות לכך מגוונות: איבוד אמון במערכת הפוליטית, שחיקה במעמד מערכת החינוך, רדיפה אחרי אנשי רוח ותקשורת, והעדפה ברורה של דעות אחידות על פני פלורליזם רעיוני וחדשנות.

היום, לא מדובר רק במשפחות שמחפשות איכות חיים טובה יותר בחו"ל, אלא בהגירה של קהילות שלמות מהשיח הציבורי: רופאים, יוצרים, מדענים, סופרים, אנשי חינוך וטכנולוגיה – עוזבים, או לפחות מתבצרים במגדל השן שלהם. מי שלא מצטרף לחגיגה של הסולידריות המדומיינת והלאומנות, פשוט נדחק אל השוליים.

אספסוף גאה ובור

ישראל של שנות העשרים למאה ה-21 מקבלת בזרועות פתוחות את מי שהכי פחות מאיים עליה: את הבורות, את הפנאטיות, את הזעם הקדוש של הרחוב. בראש החץ של מגמה זו ניצבים פוליטיקאים, רבנים ומנהיגי דעה שמבקשים להחליף את השכל הישר והידע בתפיסות עולם צרות, קנאות דתית וערכים של צייתנות עיוורת.

בתי הספר, שפעם נחשבו למקדשי דעת, הפכו למפעלים של אנלפבתיות; תוכניות הלימוד מדלגות על חשיבה ביקורתית, על ספרות עולמית, היסטוריה רבת־פנים, חינוך לאומנויות ולמדעים. כל מה שאינו משרת את המטרה הלאומית־דתית, נדחק לקרן זווית. מערכת החינוך, על כל שלוחותיה, מייצרת בוגרים ובוגרות שמבינים מצוין את "מה צריך לחשוב", אך לא יודעים לשאול "למה".

האספסוף – מילה טעונה, אך אין נרדפת מדויקת יותר – גאה בבורותו, מתהדר בה ומתגונן מפני כל ניסיון לאתגרה. במקומות בהם פעם צמחה סקרנות טבעית, ישנה כעת רדיפה של כל מה שמריח "שמאלני", "אנרכיסטי", "אנטי־דתי" או "גלותי". הרחוב הישראלי – כך נדמה – הפך לבמה של עוצמה ריקה, של גאווה על מה שאין, ושל בוז עמוק לכל ניסיון לחשוב אחרת.

לאן נעלמה אינטליגנציה? ובמיוחד, לאן נעלם וקס?

הסרט "לאן נעלם דניאל וקס?" מהדהד ברקע. משפטו של הגיבור – "כוסאמק וקס" – נשמע כקללה אחרונה, מרה וכואבת. הוא אינו רק קינה על לכתה של דמות, אלא גם שאלה נוקבת על גורלה של האינטליגנציה הישראלית. לאן נעלמו הווקסים? התשובה כואבת: הם נטשו, או שהעם בעצמו הקיא אותם החוצה. האליטות כבר לא מזהות את עצמן במראה הישראלית, והעם לא מעוניין באליטות – לא כמודל, לא כאתגר, לא כפרטנר לדיון.

הדת במקום החכמה: חזרה לימי הביניים?

המהפך העמוק ביותר הוא, אולי, בחזרה אל חיק הדת. בעבר, גם המאמינים הגדולים ביותר – חרדים, מסורתיים, דתיים לאומיים – ראו ערך בלימוד, בידיעה, בסקרנות. היום, נדמה שבחלקים רבים של החברה הישראלית, השכל הפך מיותר. תשובות הדת מספקות הכול: מהות, ערך, סיבה ופתרון. כל ניסיון לקיים שיח פתוח או מדעי, נתקל בחומה של דעות קדומות ובחשדנות כלפי "מדע זר", "השכלה מיותרת", "חכמה גויית".

בתי הספר הדתיים, וגם רבים מהחילוניים, מפחיתים בלימודי מדעים, מקטינים את החשיפה לספרות אוניברסלית, ובמקום זה מרחיבים את לימודי התנ"ך, הגמרא וההלכה. מערכת החינוך מצמצמת את המפגש עם החכמה המערבית, עם תרבויות אחרות, עם מדעים מדויקים – ומעמידה במקומם דגם של בוגר.ת צייתן.ית, פטריוט.ית, דתי.ה, ובעל.ת מודעות לאומנית־פאשיסטית.

היעדר אליטה לגיטימית – התוצאה הבלתי נמנעת

התוצאה הישירה של כל אלה היא שנוצר ואקום: בישראל של היום אין אליטה לגיטימית, אלא אם היא מגיעה מהצד הימני של המפה, מיישרת קו עם ערכי הדת והלאום, ופונה לרחוב – לא לאוניברסיטה. כל מי שמאמין בערכים אוניברסליים, חשיבה חופשית, זכויות אדם או פתיחות תרבותית, נדחק לשוליים. האליטה הליברלית, שראתה את עצמה ליבה של המדינה, מוצאת עצמה חסרת רלוונטיות, ללא לגיטימציה, ולעיתים אף נרדפת.

המרכז והשמאל האינטלקטואלי בישראל – אותם קולות שהובילו פעם חידושים במדע, באמנות, בחינוך, בשיח הציבורי – נעלמים. יש מהם שכבר חיים מעבר לים, חלקם עומדים בתור לשגרירויות, ואחרים כבר לא רואים בארץ בית. הבוז ההדדי בין האליטות לעם הפך למובן מאליו, לסטנדרט בשיח. זהו התחלה של סוף עידן, אולי סוף החזון הציוני המקורי.

הכאב, הזעם, והייאוש – ומה הלאה?

כאן המקום להודות: יש גם כאב אישי. כל מי שגדל על ברכי האמונה בהשכלה, בחכמה, בפתיחות, נושא עמו תחושת זרות גוברת. יש הליכה אל הלא־נודע, תנועה של התרחקות, של התבצרות, ולפעמים של פרידה אמיתית. הכאב הזה יוצר זעם – על החברה, על המדינה, על אלה שבחרו בדרך השטחית, החלולה, הקנאית. הייאוש אינו שלם, כי תמיד יש תקווה להיפוך, לתיקון, להתעוררות. אבל כל עוד האליטה בורחת, עוזבת, ממשיכה לבוז – והעם ממשיך להקיא – לא יהיה כאן לא חזון, ולא עתיד.

סיכום: חלום שבור ומציאות ריקה

זהו סיפורו של קו פרשת מים ישראלי. במקום בו פעם צמחה תרבות של דיאלוג, של יצירה, של חיפוש אמת – צומחת היום תרבות של הסתגרות, של התבצרות, של גאווה בבורות. האליטות נפרדות מהעם, העם אומר להן שלום ולא להתראות. כל אחד בסיפור הזה הלך לדרכו, אבל איש לא מרוויח. ריקנות שכזו לא תוכל להחזיק מדינה, לא תוכל לקיים חברה.

אם לא תתרחש כאן מהפכה אמיתית – מהפכה של דעת, של פתיחות, של פיוס – יש חשש שישראל תהפוך, כפי שחששתי בחריפות, למדינה ריקה מערכים, ריקה מחכמה, ריקה מתשוקה לידע. מדינה של אספסוף גאה ובור, שמוקיר רק את מה שמאשרר אותו. אליטה חכמה ופתוחה? היא כבר לא כאן. והעם? הוא כבר לא רוצה בה.

A People Without an Elite, An Elite Without a People: An Israeli Perspective on the Crisis of Emigration and Culture

By Erez Vizel, Israeli Citizen (Pseudonym)

Introduction: A Deep Rift in Israeli Society

In recent years, it seems Israel is undergoing a dangerous process: the bond between the people and its elite has worn so thin that the bridge connecting them has all but disappeared. The elite, once admired and emulated, has become a symbol of contempt and hatred, and the public appears to parade with pride in the nakedness of ignorance, rejecting any sign of intelligence, rationality, or openness to new ideas. Israel, it seems, is becoming a place where flight from knowledge and education competes only with the glorification of faith, nationalism, and blind adherence to rabbis.

The Elite: From Love to Hate, from Esteem to Emigration

If in Israel’s early years, the elite—intellectuals, academics, cultural figures, scientists—shaped national identity, today the general public has lost all interest in its elites. They are seen as “unnecessary,” “detached,” “snobs,” “Ashkenazis of the past.” This status, built with hard work over decades, has crumbled to dust. Many intellectuals—those from the center and left—have already left the country, are leaving now, or at least contemplate emigration. Only a few cling on, sometimes with overt disdain for the state and people, sometimes with disappointed love and seething anger.

This process is not merely accidental or dynamic—it’s a symptom of a much broader malaise: a society that loses interest in persuasion, depth, debate, and criticism, and instead favors faith, force, and sectarian isolation. The Israeli elite—those refusing to “align” with the right or the rhetoric of religious nationalism—find themselves out of the game. Consequently, those who remain cease to be an elite: an elite without public legitimacy is meaningless.

Emigration: An Old-New Pattern

Emigration of elites is not new in Israel. From the first waves of immigration until after the state’s founding, there were always those who tired and left—for ideological, economic, or personal reasons. Yet in the last decade, it appears that Israel’s intellectual, cultural, and economic centers of power and influence are simply emptying of those who could lead them forward. The reasons are varied: loss of faith in the political system, the eroding state of education, persecution of public thinkers and journalists, and a clear preference for uniform views over ideological pluralism and innovation.

Today, it’s not just families seeking better quality of life abroad, but whole communities emigrating from the public discourse: doctors, creators, scientists, writers, educators, and technologists—leaving or at least retreating to their ivory towers. Anyone not joining the festive solidarity of imagined unity and nationalism is simply pushed to the margins.

Proud and Ignorant Populism

Israel in the 2020s welcomes with open arms those who pose the least threat: the ignorant, the fanatical, the sacred rage of the street. Leading this trend are politicians, rabbis, and opinion leaders who seek to replace common sense and knowledge with narrow worldviews, religious fanaticism, and values of blind obedience.

Schools, once revered as temples of knowledge, have become factories of illiteracy; curricula skip critical thinking, world literature, nuanced history, arts, and sciences. Everything that does not serve the national-religious agenda is pushed to the sidelines. The education system, in all its branches, produces graduates who know “what to think” but are not taught to ask “why.”

The mob—a loaded word, yet there is no more precise synonym—takes pride in its ignorance, parades it, and protects itself from any challenge. Where once natural curiosity flourished, now there is a persecution of anything smelling of “left-wing,” “anarchist,” “anti-religious,” or “diasporic.” Israeli society, it seems, has become a stage for empty power, pride in what’s missing, and deep contempt for any attempt to think differently.

Where Has Intelligence Gone? And Especially, Where Is Wax?

The film “Where Is Daniel Wax?” echoes in the background. The protagonist’s phrase—“Kusamak, Wax”—rings out as a final, bitter, and painful curse. It’s not just a lament for a departed figure, but a piercing question about the fate of Israel’s intelligence. Where have the Waxes gone? The painful answer: they left, or the people themselves expelled them. Elites no longer recognize themselves in the Israeli mirror, and the people are uninterested in elites—not as models, not as challenges, not as partners in debate.

Religion Instead of Wisdom: A Return to the Middle Ages?

Perhaps the most profound transformation is the retreat into religion. In the past, even the most devout—ultra-Orthodox, traditional, religious Zionists—valued study, knowledge, and curiosity. Today, it seems that in large parts of Israeli society, the intellect is deemed superfluous. Religious answers provide everything: meaning, value, reason, and solution. Any attempt at open or scientific discourse runs into a wall of prejudice and suspicion—“foreign science,” “unnecessary education,” “gentile wisdom.”

Religious schools, and many secular ones, reduce science studies, limit exposure to world literature, and instead expand Bible, Talmud, and Halacha lessons. The education system diminishes contact with Western knowledge, with other cultures, with exact sciences—and instead produces graduates who are obedient, patriotic, religious, and cultivated with nationalist-fascist awareness.

The Absence of a Legitimate Elite—The Inevitable Result

The direct result of all these processes is a vacuum: in today’s Israel, there is no legitimate elite unless it comes from the right, aligns itself with religious and nationalist values, and appeals to the street—not the university. Anyone who believes in universal values, free thought, human rights, or cultural openness is pushed aside. The liberal elite, once the heart of the state, finds itself irrelevant, lacking legitimacy, and sometimes even persecuted.

The intellectual center and left in Israel—those voices that once led innovation in science, art, education, and public discourse—are disappearing. Some already live abroad, some queue at embassies, and others no longer see the country as home. The mutual contempt between the elites and the people has become a given, a standard in discourse. This is the beginning of the end of an era, perhaps the end of the original Zionist vision.

Pain, Anger, and Despair—And What’s Next?

Let’s admit: there is personal pain here too. Anyone who grew up with faith in education, wisdom, openness, feels an increasing sense of alienation. There is a walk into the unknown, a movement of distance, entrenchment, and sometimes genuine farewell. This pain breeds anger—at society, at the state, at those who chose the shallow, hollow, fanatic path. The despair is not total, as there is always hope for reversal, for repair, for awakening. But as long as the elite flees, leaves, continues to disdain—and the people keep expelling—there will be no vision here, and no future.

Conclusion: A Broken Dream and an Empty Reality

This is the story of an Israeli watershed. Where once a culture of dialogue, creativity, quest for truth flourished—today grows a culture of isolation, entrenchment, pride in ignorance. The elites part from the people, the people say goodbye, never to return. Each side in this story goes its own way, but no one benefits. Such emptiness cannot sustain a state, cannot maintain a society.

If a true revolution does not occur here—a revolution of knowledge, openness, reconciliation—there is a real fear that Israel will become, as I have sharply warned, a country empty of values, empty of wisdom, empty of thirst for knowledge. A country of proud, ignorant masses, that cherishes only what validates itself. A wise and open elite? It’s not here anymore. And the people? They no longer want it.