בין געגוע לדחייה: מחשבותיו של ישראלי לשעבר על זהות, ציונות וישראליות

מסע אישי של ריחוק, ביקורת וחזון לעתיד שונה

חלק א': מבוא

נולדתי בישראל של שנות השבעים. גדלתי למשפחה שהאמינה בכל ליבה בחזון הציוני, בערך העבודה, בכוחו של חינוך ובתקווה לעתיד מתוקן בארץ הזו. עם השנים, כמו ישראלים רבים, עזבתי את הארץ, תחילה מתוך רצון להרפתקה ולחופש, ובהמשך — מתוך תחושת דחייה הולכת ומעמיקה, רתיעה, ואפילו שנאה שקטה, צורבת, כלפי המקום שממנו באתי. מאמר זה אינו נסיון להכות בישראלים עצמם, אלא ביטוי כן לכאב, לאכזבה, לביקורת נוקבת ולצורך לשפוך אור על צדדים שמוסתרים לעיתים קרובות תחת מעטה של פטריוטיות, דת ולאומיות.

חלק ב': דחייה, רתיעה ושנאה — רגשות של מהגר ישראלי

הדחייה שלי מישראל התגבשה אט־אט, לא ברגע אחד. היא נבנתה מתוך אלפי רגעי ייאוש: פרצי אלימות ברחוב, שיח ציבורי גס ומתלהם, תרבות של "חפיף" וקומבינות, דחיקת ערכים אל מחוץ לסדר היום לטובת הישרדות, כסף וכוח. תחושת הרתיעה החריפה לנוכח הפוליטיקה המקומית, הדתיות המניפולטיבית, המיליטריזם ותפיסת היהדות הלאומנית שהשתלטה על השיח בישראל. בשנים האחרונות, עם התחזקות מגמות לאומניות, חקיקת חוקים מפלים, שחיתות שלטונית ושיסוי קבוצות אחת בשנייה — הפכה תחושת הדחייה שלי לשנאה אמיצה. לא מדובר בשנאה עיוורת, אלא באכזבה עזה ממולדת שהבטיחה להיות "אור לגויים", והפכה להיות קריקטורה של עצמה.

חלק ג': ציונות — הבטחה גדולה שהתגלגלה להתבדות קשה

כשהייתי ילד, חונכתי על ערכי הציונות: שיבה לארץ, תחייה לאומית, שיוויון, צדק חברתי, סולידריות. ככל שהתבגרתי, התוודעתי אל הפער העצום שבין ההבטחות לבין המציאות. הציונות, מהפכת החילונים שחלמה חברה ליברלית, שוויונית וחסרת אפליה, הפכה במהרה למכונה משומנת של שליטה, דיכוי ונישול. "כיבוש" הפך להיות לא רק מעשה צבאי, אלא גם מסגרת נפשית ותרבותית, כלי עיקרי בעיצוב הזהות הישראלית. דור שלם חונך לחשוב שיש "אנחנו" ו"והם", טובים ורעים, יהודים וגויים, שולטים ונשלטים. הכיבוש בשטחים — לא רק שהוא לא מתבייש בעצמו, אלא הוא הופך לסמל סטטוס, מקור לגאווה ולאבן בוחן של זהות ישראלית חדשה, אלימה, כוחנית וחסרת חמלה.

הציונות, שבתחילתה הייתה תנועת שחרור, הפכה לכלי של שליטה, של אפליה ושל הדרה. היא משמרת את עקרון "המיעוט הערבי", מוקיעה מתנגדים, מתייגת מבקרים כ"בוגדים", ואף יוצרת תרבות פוליטית המקדשת מלחמות ומיליטריזם. ישראל מתעקשת להיות ספרטה — מדינה לוחמת, חמושה, דרוכה תמיד, במקום לאמץ אתוס של אתונה — פתיחות מחשבתית, סובלנות, אומנות וחתירה לערכים אוניברסליים.

חלק ד': יהדות — בין אמונה לערכים ריקים

אהבתי ליהדות הייתה תמיד אהבה מסויגת. מצד אחד, עולם עשיר שמלא חכמה, יצירתיות, חיפוש משמעות; מצד שני, דיכוי, סגירות, רגולציה קפדנית של החיים, קסנופוביה ואכזריות. בישראל, היהדות הפכה למנגנון שלטוני, כלי פוליטי ולא אוצר של רוחניות והומניות. החברה הישראלית מתמסרת לרבנים, אספסוף עיוור שרוקד לפי חליליהם, מנופף באיומים על "איבוד הזהות" אם רק יפתחו את שערי המדינה לזרים או לשונאי דת.

"היהדות" החדשה היא יהדות של כיסא וכבוד, של כבוד וכסף, של קומבינות, של פסקי הלכה שמשרתים אינטרסים אישיים ופוליטיים. אין בה אהבת אדם, אין בה סובלנות, אין בה חמלה. זהות דתית המשמשת מסכה לצבור כוח, לנכס אדמות, להרחיק את ה"אחר". רבנים הופכים לטייקונים, פוליטיקאים במסווה של אנשי קודש, עסקנים שמנהלים את המדינה כאילו הייתה חברה עסקית — והכול בשם "המורשת היהודית".

הפולחן הדתי בישראל – ריק מתוכן. בתי כנסת מפוארים נבנים בכל פינה, אך רוחניות אמיתית כמעט ואינה קיימת. הדת הפכה לכלי ניגוח, לאמצעי שליטה ולהפחדה. במקום ליצור קהילה ערכית, מחבקת ומכילה – החברה הישראלית הולכת ומדרדרת לקנאות, פלגנות ושיסוי.

חלק ה': הפוליטיקה של ישראל — שלטון של פחד, כוח וכסף

הפוליטיקה הישראלית היא שדה קרב תמידי שבו ערכים הומניים נדחקים הצידה. המפלגות מתחרות זו בזו לא על תוכן וחזון, אלא על היכולת להפעיל יותר כוח, לגייס יותר קולות דרך הפחדה, הסתה ושיסוי. כריזמה צבאית גוברת על יושרה, והפוליטיקאים מתהדרים בעברם הצבאי במקום במעשים למען הציבור. כל בחירות הופכות לקרב קיומי, מלחמת דֶרך, מאבק מול "אויבים פנימיים" — ערבים, שמאלנים, להט"בים, עיתונאים, פעילי זכויות אדם.

השיח הציבורי מידרדר לדיבור אלים, בוטה, שקרי. המדינה נשלטת על ידי קבוצות לחץ, לוביסטים, בעלי הון, עסקנים ועסקניות מהסקטור הדתי. שקיפות, יושרה, חשיבה לטווח ארוך — כל אלה נשכחים. הכוח הוא חזות הכול. מערכת המשפט נפרצת, התקשורת חנוקה, מוסדות התרבות סובלים מצנזורה ואיומי תקציב.

חלק ו': ישראל כמדינת טרור ושליטה — מבט נטול אשליות

האם ישראל היא מדינת טרור? שאלה קשה, כואבת, שנדמה כי הולכת ונעשית רלוונטית יותר עם כל שנה שחולפת. מדינה שמספקת נשק למשטרים אפלים, שמבצעת חיסולים פוליטיים, שמפציצה אוכלוסיות אזרחיות, שמחזיקה מיליונים תחת שלטון כיבוש – קשה לראות בה "דמוקרטיה מופתית". אולי, מבחינות רבות, ישראל פועלת כארגון פשע מאורגן: מערכת משומנת עם מנהיגות שמנהלת את העניינים מאחורי הקלעים, מבטלת מוסדות מבקרים, רודפת מתנגדים, וקובעת את סדר היום מתוך אינטרסים של שמירה על שליטה, לא של הגנה על זכויות אזרח.

חלק ז': סיכום והשוואה — ישראל מול מדינת טרור

ישראל נולדה מתוך חלום, הפכה למציאות מורכבת ועגומה. במקום לשאוף להיות אתונה — מדינה פתוחה, רב־תרבותית, ליברלית, המקדשת ידע, שיח תרבותי, מוסר והומניזם — היא בחרה להיות ספרטה: מדינה צבאית, סגורה, חרדה, אלימה. הזהות היהודית הישראלית הפכה לתרבות של כיסא, קומבינה, כסף, כוחנות, דיכוי והדרה. הדמוקרטיה הישראלית נרמסת; השליטה הצבאית והכיבוש הופכים למקורות גאווה.

במובנים מסוימים, ישראל מתנהלת כמבנה של ארגון פשע: מערכת סגורה, ריכוזית, נטולת ביקורת, שמקדשת כוח, מפעילה אלימות ומדכאת כל קול אחר.

חלק ח': דברי סיום

הביקורת שלי אינה נובעת משנאה עיוורת, אלא מאהבה שאבדה, מאכזבה עצומה, ומהאמונה שיכול היה להיות כאן משהו אחר, טוב בהרבה. אני קורא לישראלים וישראליות, לדתיים וחילוניות, לאומנים ושוחרי שלום — להניח בצד את הפחד, לאמץ אומץ מוסרי, להקשיב ולקבל את המורכבות. לא לסגוד לכוח, לא להאמין בעיוורון למיתוסים, לא להיסחף אחרי קנאות ופוליטיקה של שנאה. יש דרך אחרת.

---

Between Longing and Rejection: A Former Israeli’s Reflections on Identity, Zionism, and Israeliness

A Personal Journey of Distance, Critique, and a Vision for a Different Future

Part I: Introduction

I was born in Israel in the 1970s, to a family that deeply believed in the Zionist vision, in the value of work, in the power of education, and in the hope for a better future in this land. Over the years, like many Israelis, I left the country—at first for adventure and freedom, but eventually out of a growing sense of alienation, aversion, and even a quiet, searing hatred toward the place I came from. This essay is not meant to strike at Israelis themselves, but as an honest expression of pain, disappointment, and fierce critique, and as a need to shed light on aspects often hidden under a veil of patriotism, religion, and nationalism.

Part II: Alienation, Aversion, and Hatred—The Feelings of an Israeli Expat

My rejection of Israel formed slowly, not in a single moment. It was built out of thousands of moments of despair: outbursts of violence on the street, crude and inflammatory public discourse, a culture of “making do” and shady deals, the pushing of values aside for survival, money, and power. My aversion intensified in the face of local politics, manipulative religiosity, militarism, and the nationalist version of Judaism that has overtaken Israeli discourse. In recent years, with the rise of nationalist trends, discriminatory legislation, governmental corruption, and the incitement of one group against another, my sense of alienation has become a profound hatred. This is not blind hate, but a deep disappointment in a homeland that promised to be a “light unto the nations” and has become a caricature of itself.

Part III: Zionism—A Big Promise That Turned Into a Bitter Disillusionment

As a child, I was educated with Zionist values: return to the land, national rebirth, equality, social justice, solidarity. As I grew up, I became aware of the enormous gap between the promises and the reality. Zionism, a secular revolution dreaming of a liberal, egalitarian, and discrimination-free society, quickly became a well-oiled machine of control, oppression, and dispossession. “Occupation” became not only a military act but also a psychological and cultural framework, a central tool in shaping the Israeli identity. Entire generations were taught to think in terms of “us” and “them,” good and bad, Jews and Gentiles, rulers and ruled. The occupation of the territories—not only is it not ashamed of itself, but it has become a status symbol, a source of pride, and a touchstone for a new, violent, forceful, and compassionless Israeli identity.

Zionism, which in its beginning was a liberation movement, has become a tool for control, discrimination, and exclusion. It preserves the principle of the “Arab minority,” ostracizes dissenters, labels critics as “traitors,” and even creates a political culture that sanctifies wars and militarism. Israel insists on being Sparta—a militant, heavily armed, perpetually alert state—instead of embracing the ethos of Athens—intellectual openness, tolerance, art, and a striving for universal values.

Part IV: Judaism—Between Faith and Empty Values

My love for Judaism was always ambivalent. On one hand, it is a rich world of wisdom, creativity, and a search for meaning; on the other, it can be oppressive, closed, tightly regulated, xenophobic, and cruel. In Israel, Judaism became a government apparatus, a political tool rather than a treasure of spirituality and humanism. Israeli society submits to rabbis, a blind mob dancing to their tune, waving threats of “loss of identity” should the gates of the country open to foreigners or the secular.

The "new Judaism" is one of seats and honor, of prestige and money, of shady deals, of halakhic rulings that serve personal and political interests. It is devoid of love for people, tolerance, and compassion. Religious identity is used as a mask to seize power, expropriate lands, and push away the "other." Rabbis become tycoons, politicians in the guise of holy men, fixers running the state as if it were a business—all in the name of “Jewish heritage.”

Religious practice in Israel is empty of content. Lavish synagogues are built everywhere, yet true spirituality is almost non-existent. Religion has become a weapon, a means of control and intimidation. Instead of creating a community of values, embracing and accepting, Israeli society descends into fanaticism, division, and incitement.

Part V: Israeli Politics—A Rule of Fear, Power, and Money

Israeli politics is a constant battlefield where humanistic values are pushed aside. Parties compete, not over substance and vision, but over the ability to wield more power, to garner more votes through fear-mongering, incitement, and division. Military charisma trumps integrity, and politicians boast about their military background rather than their public service. Every election becomes an existential struggle, a battle of paths, a struggle against "internal enemies"—Arabs, leftists, LGBTQ people, journalists, human rights activists.

Public discourse devolves into violent, crude, and mendacious language. The state is ruled by pressure groups, lobbyists, capitalists, fixers from the religious sector. Transparency, integrity, and long-term thinking are forgotten. Power is everything. The legal system is breached, the media is stifled, and cultural institutions suffer from censorship and budgetary threats.

Part VI: Israel as a State of Terror and Control—A Disillusioned Look

Is Israel a terror state? It’s a difficult, painful question that seems to become more relevant with each passing year. A state that supplies weapons to dark regimes, that carries out political assassinations, that bombs civilian populations, that holds millions under occupation—it is hard to see as a “model democracy.” In many ways, Israel operates as an organized crime syndicate: a well-oiled system with leadership that runs things behind the scenes, eliminates oversight, persecutes dissenters, and sets the agenda to maintain control, not to protect civil rights.

Part VII: Summary and Comparison—Israel Versus a Terror State

Israel was born out of a dream, became a complicated and gloomy reality. Instead of aspiring to be Athens—an open, multicultural, liberal state that sanctifies knowledge, cultural discourse, morality, and humanism—it chose to be Sparta: a military, closed, anxious, violent state. The Israeli Jewish identity has become a culture of seat, fix, money, power, oppression, and exclusion. Israeli democracy is trampled; military control and occupation become sources of pride.

In many ways, Israel functions as a crime organization: a closed, centralized system, devoid of oversight, that sanctifies power, employs violence, and suppresses any other voice.

Part VIII: Final Words

My criticism does not stem from blind hatred, but from lost love, deep disappointment, and the belief that something else, much better, could have been possible here. I call on Israelis of all backgrounds—secular and religious, nationalists and peace-seekers—to put fear aside, to embrace moral courage, to listen and accept complexity. Not to worship power, not to blindly believe in myths, not to be swept away by fanaticism and a politics of hatred. There is another way.