איך לא למות כמו דויד אבידן: ניכור, אומנות והחברה הישראלית

ניתוח החברה הישראלית מבעד לעיני האומן החריג, תולדות הבדידות, והאפשרות האחרת

מבוא: להיות אחר, להיות אמן

להיות אמן במדינה קטנה, חמה, מגובשת ולעיתים גם חנקנית כמו ישראל, פירושו לא פעם לבחור חיים של זרות, בדידות ולעיתים קרובות – גם כאב נפשי וחרדה קיומית. דויד אבידן, אסי דיין, גבריאל בלחסן, יורם קניוק ויותם ראובני – כולם מהבולטים ביוצרים המקומיים, חוו על בשרם את מחיר החריגות, את עול הבדידות, ולעתים גם את עונש הנידוי, עד מותם העצוב. המאמר שלפניכם מתחקה אחר שורשי התופעה, עוקב אחרי חייהם ה"אחרים" של היוצרים החריגים, ומבקש להציע מסקנות והמלצות כיצד להימנע מגורל דומה.

הבדידות והניכור – גורל או בחירה?

האמן, מטבעו, ניצב לעיתים מחוץ לחברה ובסימן שאלה תמידי על הנורמות, הערכים, והמסורות. אך בישראל של העשורים האחרונים – בה החברה הולכת ומקצינה, דתית יותר, ימנית יותר, חומרנית ונעדרת סובלנות לחריגות – נוצר קרע עמוק אף יותר בין היוצר החריג לסביבה.

אבידן, המשורר והמתרגם המבריק, נחשב תמיד ל"חייזר" – האינטלקטואל הקר, הבודד, האורבני, שלא מצא מקום בין הצברים היפים והבריאים. אסי דיין, היוצר רב-הכישרון, הסופר, הבמאי והשחקן, נלחם כל חייו בהתמכרויות ובדיכאון, והחברה העדיפה להדביק לו תדמית פרועה ולעיתים ללעוג לו. גבריאל בלחסן, המוזיקאי והמשורר, נאלץ להתמודד עם סכיזופרניה, והיצירה שלו – חושפנית, כואבת, מטלטלת – לא קיבלה את ההכרה הראויה בחייו. יורם קניוק, הסופר והצייר, הלך נגד הזרם ויצא נגד מוסכמות חברתיות, פוליטיות ודתיות; על כך שילם בביקורת, דחייה והרחקה מאור הזרקורים. יותם ראובני, המשורר והעיתונאי, התמודד עם נטייה מינית הומוסקסואלית בחברה שמרנית, ועם נושאים של הזדקנות וחולי.

החברה הדוחה – מה הופך את היוצר ל"מנודה"?

השפה, הסגנון, התוכן, הדעות או סגנון החיים – כל אלה יכולים להפוך את היוצר הישראלי ל"מוקצה" בחברה שמקדשת קונפורמיזם, נאמנות לממסד, הטרוסקסואליות, נעורים, יופי, כסף ועוצמה. מי שאינו עומד בקנה המידה הזה, נתפס כבעיה – כאדם שיש ללעוג לו, להדחיק אותו, או לכל היותר לסבול אותו בשוליים. הסטיגמה כלפי מחלות נפש, הומוסקסואליות, דעות שמאל, חילוניות או פשוט שונות – היא הרסנית. אמנים אלו לא קיבלו מאחז, לא בממסד ולא בחברה; לעיתים גם לא במשפחה.

החברה הישראלית מתקשה להכיל את מי שאינו צועד בתלם. ככל שהיא הופכת שמרנית יותר, נשחקים המרחבים בהם מותר להיות "אחר". היוצרים הללו, כמו אבידן, דיין, ראובני, בלחסן וקניוק, מצאו עצמם מתמודדים לא רק עם מחלות, דחייה, חרדה ודיכאון – אלא גם עם מחיקת יצירתם, ולעיתים גם עם מחיקת שמם.

כלכלה, קיום ויצירה: בין הישרדות לייעוד

הקיום הכלכלי של יוצר ישראלי חריג כמעט תמיד רעוע. התמיכה הממסדית דלה, הפרנסה מיצירה כמעט בלתי אפשרית, והכבוד שמוענק לאמנים חיים נמוך בהרבה מזה שהם מקבלים לאחר מותם. התמודדות עם חולי, התמכרויות או מחלות נפש מחריפה את הבדידות, ואת חוויית התלישות והניכור. כך קורה שאמנים מבריקים מוצאים עצמם חסרי בית, תלויים בחסדי קרובים (אם יש כאלה), או נידונים לעוני מחפיר.

המצוקה הכלכלית והחברתית מגבירה את תחושת חוסר הערך, והופכת כל הישג יצירתי להישג הירואי כמעט. לא פלא אם כן שחלק מהאמנים מצאו עצמם בייאוש כה חריף, עד שוויתרו על החיים עצמם. אחרים, כמו קניוק, בחרו להמשיך לכתוב, ליצור ולהילחם עד הסוף – אך תמיד בדידותם הייתה ניכרת, והחברה בחרה לראות בהם "מוזרים", "מוטרפים", או "עבר זמנם".

ההתעקשות ליצור – למרות הכול

דבר אחד מאפיין את כל האמנים שצוינו כאן: הם לא חדלו ליצור. גם כשהחברה הצרה עליהם, גם כשהכסף אזל, גם כשהגוף והנפש בגדו – הם המשיכו להניע את גלגלי הדמיון, הכתיבה, השירה, הציור או המוזיקה. זוהי גבורת היוצר החריג: לא להיכנע לציניות, לא להסתפק בתוויות, לא לחדול לאהוב את המילים, הצלילים והצבעים.

אך יש לשאול: האם ההתעקשות הזו אינה חלק מהטרגדיה? האם ההיאחזות האובססיבית ביצירה, תוך התעלמות מהמציאות החברתית, הכלכלית והנפשית – אינה מדרדרת אל תהום הבדידות? האם היה עליהם לבקש עזרה, לאפשר לעצמם רשת תמיכה – או אולי החברה הייתה צריכה לגלות חמלה וסובלנות רבה יותר?

הבדידות כמחלה וכחיסון

בדידות, כתב יורם קניוק, "היא הווירוס הסופני של האמן". החברה המודרנית, בעיקר בישראל של שנות האלפיים, שמה את הבודד בשוליים: המבוגר, החולה, העני, השונה. האמן החריג, במיוחד, מוקצה לא רק בגלל הבדלים אסתטיים או אידאולוגיים – אלא גם משום שהיצירה שלו מהווה עדות לחולשות ולפחדים של החברה כולה.

אך יש בבדידות גם עוצמה: היא מאפשרת התבוננות, חידוד קול אישי, יצירת עומק. אין פלא שהיצירות המעמיקות והנוגעות ביותר בהיסטוריה נולדו מתוך בדידות, דיכאון, מצוקה או מחלה. יחד עם זאת, כשהבדידות הופכת לבלתי נסבלת, כשהיא נתפסת כגזר דין ולא כבחירה – היא עלולה להוביל לייאוש, להתמכרות ואף למוות.

חולי נפשי, התמכרויות והסטיגמה

החברה הישראלית אינה מיטיבה עם מי שמתמודד.ת עם דיכאון, סכיזופרניה, שימוש בסמים, אלכוהוליזם או נטייה מינית שונה מהנורמה. פעמים רבות, האמן.ית שמגלה חולשה, חשף.פה את פצעיו.ה, נתקל.ת באדישות או לעג – ולא בחמלה או בעזרה.

דויד אבידן, לדוגמה, התמודד עם דיכאון וחרדה אך כמעט ולא קיבל תמיכה. אסי דיין – שהתמודד עם התמכרות קשה – הוצג לא פעם בתקשורת כאייקון של הרס עצמי. בלחסן, שנלחם במחלה נפשית קשה, זכה להכרה בעיקר לאחר מותו. הסיפורים הללו חוזרים על עצמם, ומעידים על עומק הבעיה.

החברה הישראלית – לאן?

החברה הישראלית של המאה ה-21 מזוהה יותר ויותר עם ערכי ימין, דתיות, שמרנות, קפיטליזם, הערצת נעורים, כוח ועושר. היא הולכת ומתרחקת מערכים של סולידריות, חמלה, פלורליזם וכבוד ל"שונה". בתרבות כזו, האמנים החריגים נדחקים לשוליים, יצירתם נזנחת, והם עצמם נשכחים.

עם זאת, יש עדיין כיסי התנגדות וקהילות אלטרנטיביות; יש עדיין יוצרים.ות שמתעקש.ות להישמע; יש עדיין קוראים.ות שמוצאים.ות נחמה ביצירותיהם.ן. אבל כמדינה, כחברה כוללת – אנו נכשלות פעם אחר פעם בתמיכה באחר, באמן הבודד, בחולה, במזדקן, בעני.

כיצד ניתן היה להימנע מגורל כמו של אבידן ואחרים?

• הכרה ציבורית: הענקת הכרה, פרסים, ותמיכה כלכלית לאמנים.ות חיים, ולא רק לאחר מותם.

• תמיכה נפשית: מערכות בריאות הנפש צריכות להיות נגישות, מכבדות וללא סטיגמה; במיוחד ליוצרים.ות.

• קהילה: יצירת מסגרות תמיכה, סדנאות, קבוצות, וקהילות לאמנים.ות – כדי לצמצם את הבדידות.

• חינוך לסובלנות: חינוך מגיל צעיר לערכים של פלורליזם, הכלה, חמלה, והכרת הייחוד של כל אדם ואדם.

• תמיכה ביצירה לא ממוסחרת: תמיכה ממשלתית ועמותות ביצירה אלטרנטיבית, לא רק ביצירה פופולרית או מסחרית.

• הפחתת חרמות וסטיגמות: שינוי השיח הציבורי כלפי שונות, מחלה, נטייה מינית, גיל, ודעות.

סיכום: מה למדנו?

מותם העצוב של דויד אבידן, אסי דיין, גבריאל בלחסן, יורם קניוק ויותם ראובני אינו גזירת גורל. הוא ביטוי לחברה שאינה סובלת חריגוּת, שאינה יודעת להוקיר את אלו שהולכים נגד הזרם. זו קריאת השכמה: להיזהר מהדרה, מהקצנה, מהערצת הנורמה על חשבון האנושי, המורכב, השבור. עלינו, כחברה, לבחור אחרת: לראות, לשמוע, להוקיר, ולחבק את החריגים שבנו – כי בלעדיהם, התרבות שלנו דלה יותר, והאנושיות שלנו מצטמצמת.

האמן.ית החריג.ה מלמד.ת אותנו כי אפשר ליצור גם מתוך כאב, להתעקש להיות גם כשכולם מתעלמים.ות, ולמצוא משמעות גם בשוליים. אך חברה שמבקשת חיים מלאים חייבת לאפשר מקום לכל אחת ואחד, גם אם הם שונים.ות, פגומים.ות, או "לא מתאימים". רק כך, נוכל אולי להבטיח שיותר אמנים.ות יזכו להזדקן בכבוד, ליצור באומץ – ולא למות כמו אבידן, אלא לחיות כמו שחלמו.

---

How Not to Die Like David Avidan: Alienation, Art and Israeli Society

An Analysis of Israeli Society Through the Eyes of the Exceptional Artist, the History of Loneliness, and the Other Possibility

Introduction: Be Other, Be an Artist

Being an artist in a small, warm, cohesive and sometimes nitrogenous country like Israel, often means choosing a life of alienation, loneliness, and often – emotional pain and existential anxiety.David Avidan, Assi Dayan, Gabriel Belhassan, Yoram Kaniuk and Yotam Reuveni – all of them among the most prominent local artists, experienced first-hand the price of deviation, the burden of loneliness, and sometimes even the punishment of ostracism, until their sad deaths.This article traces the roots of the phenomenon, follows the "other" lives of the exceptional artists, and seeks to offer conclusions and recommendations on how to avoid a similar fate.

Loneliness and Alienation – Fate or Choice?

The artist, by nature, sometimes stands outside of society and is constantly questioning the norms, values, and traditions.But in the Israel of recent decades – in which society is becoming more extreme, more religious, more right-wing, materialistic and intolerant of exceptionalism – an even deeper rift has been created between the exceptional creator and the environment.

Avidan, the brilliant poet and translator, was always considered an "alien" – the cold, lonely, urban intellectual, who did not find a place among the beautiful and healthy sabras.Assi Dayan, the talented creator, writer, director and actor, has been battling addictions and depression all his life, and society has preferred to attach a wild image to him and sometimes ridicule him.Gabriel Belhassan, the musician and poet, had to deal with schizophrenia, and his work – revealing, painful, and moving – did not receive the recognition he deserved in his life.Yoram Kaniuk, the writer and painter, went against the current and came out against social, political and religious conventions;For this he paid with criticism, rejection and exclusion from the spotlight.Yotam Reuveni, the poet and journalist, dealt with homosexual orientation in a conservative society, and with issues of aging and illness.

The Repulsive Society – What Makes the Creator an "Outcast"?

Language, style, content, opinions, or lifestyle – all of these can make the Israeli creator a "muktza" in a society that sanctifies conformism, loyalty to the establishment, heterosexuality, youth, beauty, money and power.Those who do not meet this standard are seen as a problem – as a person who should be ridiculed, repressed, or at most marginalized.The stigma against mental illness, homosexuality, left-wing views, secular or simply different – is destructive.These artists were not given a foothold, neither in the establishment nor in society;Sometimes not even in the family.

Israeli society finds it difficult to accommodate those who do not follow suit. As it becomes more conservative, the spaces in which it is permissible to be "other" are eroded.These artists, such as Avidan, Dayan, Reuveni, Belhassan and Kaniuk, found themselves dealing not only with illness, rejection, anxiety and depression – but also with the erasure of their work, and sometimes also with the erasure of their name.

Economy, Existence and Creation: Between Survival and Destiny

The economic existence of an exceptional Israeli filmmaker is almost always precarious. Institutional support is meager, making a living from a work is almost impossible, and the respect given to living artists is much lower than what they receive after their death.Coping with illness, addiction or mental illness exacerbates loneliness, and the experience of detachment and alienation.Thus it happens that brilliant artists find themselves homeless, dependent on the mercy of relatives (if there are any), or condemned to abject poverty.

The economic and social distress increases the sense of worthlessness, and turns every creative achievement into an almost heroic achievement.It is no wonder, then, that some artists found themselves in such despair that they gave up on life itself.Others, like Kaniuk, chose to continue writing, creating and fighting until the end – but their loneliness was always noticeable, and society chose to see them as "weird", "crazy", or "outdated".

The Insistence on Creating – Despite Everything

One thing characterizes all the artists mentioned here: they did not stop creating.Even when society besieged them, even when they ran out of money, even when their body and soul were betrayed – they continued to set in motion the wheels of imagination, writing, poetry, painting or music.This is the heroism of the exceptional creator: not to give in to cynicism, not to be satisfied with labels, not to stop loving the words, sounds and colors.

But the question must be asked: Isn't this insistence part of the tragedy?Doesn't the obsessive attachment to creativity, while ignoring the social, economic, and emotional reality, descend into the abyss of loneliness?Should they have asked for help, provided themselves with a support network—or should society have shown more compassion and tolerance?

Loneliness as a Disease and as a Vaccine

Loneliness, Yoram Kaniuk wrote, "is the artist's terminal virus."Modern society, especially in Israel in the 2000s, places the lonely on the margins: the elderly, the sick, the poor, the different.The exceptional artist, in particular, is assigned not only because of aesthetic or ideological differences—but also because his work is a testament to the weaknesses and fears of society as a whole.

But loneliness also has power: it allows for observation, sharpening one's own voice, creating depth.It is no wonder that the most profound and touching works in history were born out of loneliness, depression, distress or illness.At the same time, when loneliness becomes unbearable, when it is perceived as a sentence rather than a choice, it can lead to despair, addiction and even death.

Mental illness, addictions and the stigma

Israeli society does not benefit those who are coping.A. With depression, schizophrenia, substance abuse, alcoholism or a different sexual orientation than normal.Many times, the artist.A person who shows weakness, he revealed.Here are his wounds.E. Encountered.A. With indifference or ridicule—not with compassion or help.

David Avidan, for example, dealt with depression and anxiety but received almost no support.Assi Dayan – who dealt with a severe addiction – was often portrayed in the media as an icon of self-destruction.Belhassan, who was battling a serious mental illness, gained recognition mainly after his death.These stories repeat themselves, and testify to the depth of the problem.

Israeli society – where is it going?

Israeli society in the 21st century is increasingly identified with right-wing values, religiosity, conservatism, capitalism, youthful admiration, power and wealth.She is moving away from the values of solidarity, compassion, pluralism, and respect for the "different."In such a culture, the exceptional artists are pushed to the margins, their work is neglected, and they themselves are forgotten.

However, there are still pockets of resistance and alternative communities;There are still creators.who insists.and to be heard; There are still readers.and those that are found.and consolation in their works.N. But as a country, as a society as a whole, we fail time and time again to support the other, the lonely artist, the sick, the elderly, the poor.

How could a fate like that of Avidan and others have been avoided?

• Public recognition: Awarding recognition, prizes, and financial support to artists.and life, and not only after their death.

• Mental health support: Mental health systems should be accessible, respectful, and stigmatized;Especially for creators.And so on.

• Community: Creating support frameworks, workshops, groups, and communities for artists.and in order to reduce loneliness.

• Education for tolerance: Education from an early age on the values of pluralism, inclusion, compassion, and recognition of the uniqueness of each and every person.

• Support for non-commercialized work: Government and non-profit support for alternative work, not just popular or commercial work.

• Reducing boycotts and stigma: Changing the public discourse towards differences, disease, sexual orientation, age, and opinions.

Summary: What did we learn?

The sad deaths of David Avidan, Assi Dayan, Gabriel Belhassan, Yoram Kaniuk and Yotam Reuveni are not fatal.It is an expression of a society that does not tolerate deviations, that does not know how to honor those who go against the grain.This is a wake-up call: beware of exclusion, extremism, admiration of the norm at the expense of the human, the complex, the broken.We, as a society, must choose differently: see, hear, cherish, and embrace the exceptions in us – because without them, our culture is poorer, and our humanity is reduced.

The artist.The exception.5 Melamed.Because it is possible to create even out of pain, to insist on being even when everyone is ignoring.And to find meaning in the margins as well.But a society that seeks a full life must allow room for each and every person, even if they are different.And they are defective.or "not suitable".Only in this way, we can perhaps guarantee that more artists will be present.They will be able to grow old with dignity, to create with courage – and not to die like Avidan, but to live as they dreamed.