ספרים? מישהו עדיין קורא ספרים? צריך להודות: ישראל המשכילה נכחדת

עודד כרמלי

11 ביוני 2025

אני זוכר את שבוע הספר בכפר סבא. ריבוע ענק של אורות ואנשים. מישהו בדוכן כתר צילצל בפעמון כל אימת שנמכר ספר, והפעמונים צילצלו כמו בכנסייה קרובה. כנער קניתי שם ספרים שבחיים לא הייתי נחשף אליהם, ושבהחלט לא היו מותאמים לגילי, ואולי משום כך חשקתי בהם: "האדם המורד", "זן ואמנות אחזקת האופנוע", "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה". היום אין שם כלום. כבו אורות היריד. שבוע הספר העברי הצטמק לתל אביב ולירושלים. בעוד כמה שנים, גם ירושלים תכבה. תל אביב תישאר להבהב כנורה אחרונה, ולא לאורך זמן.

אנשים שוגים לחשוב ששבוע הספר הוא חג לאומי, יוזמה של משרד התרבות או החינוך. אך את הירידים מארגנת התאחדות הוצאות הספרים — התאגדות מקצועית של המו"לים הגדולים ידיעות, כנרת וכו'. כלומר, ההחלטה לא לקיים יריד בכפר סבא, בחולון או באשקלון, ואפילו לא בחיפה או בבאר שבע, היא החלטה עסקית נטו. זה פשוט לא משתלם. אפילו עם עזרת הרשויות המקומיות — שמוכנות לתת בחינם את השטח, את האבטחה, את הגנרטורים — לא מוכרים מספיק ספרים כדי לכסות את העלויות. כשחיו בכפר סבא 50 אלף תושבים, היו בה די קוראים לכלכל יריד ספרים. היום חיים בה 100 אלף תושבים, ואין בה די קוראים לכלכל יריד ספרים. זה כל הסיפור.

ואז, כשהמו"לים פרשו, הרשתות השתלטו על העסק. לפני כמה שנים עיריית רמת גן הזמינה כמה מו"לים עצמאיים להצטרף ל"יריד סטימצקי" בכיכר אורדע. מולנו נפרסו 10–5 דוכנים של צעצועים ומטענים לטלפון. בשמונה כולם קיפלו, כי הילדים הלכו לישון ולא צריך עוד להעמיד פנים שמישהו מתעניין בספרים.

לכו למחסן סטימצקי ותראו משטחי פריקה אדירים של משחקי קופסה.

אני רוצה למסגר כאן את הדברים כך שיחלחלו: ספר שאתם קוראים עליו ביקורת יכול למכור 200 או 300 עותקים. ספר שזכה לכותרת גדולה בעיתון סוף השבוע יכול לא למכור עותק אחד באותו סוף שבוע.

הנכנס לספריית בית אריאלה בתל אביב ישפשף את עיניו בתדהמה: המקום מלא עד אפס מקום. אולם העיתונות מפורק, אולם העיון מפוצץ, ואין סיכוי למצוא בדל שולחן פנוי בספריית הרמב"ם. אבל כמו במערכון "חנות הגבינות" של מונטי פייתון, דבר אחד חסר בספרייה הזאת: ספרים. כל פעילות אנושית אחרת מקבלת כאן ביטוי: אדריכלים משרטטים, עורכי דין מחתימים, עורכי וידיאו עורכים. הכל למעט קריאת ספר. ראיתי בחור בחולצה גזורה ניגש בהחלטיות למדף ושולף את "האנציקלופדיה של הרעיונות" עב הכרס. "או!" חשבתי בלבי, "הנה אדם שניגש לצלילה עמוקה!" הוא הניח את הספר אופקית, ועל הספר הניח את לפטופו. צודק. זה לא טוב למפרקים להקליד בלי הגבהה.

לא מזמן העלתה הספרייה פרסומת לפייסבוק (נדמה לי, גם אם לא בדקתי את הדברים אמפירית, שעיריית תל אביב מפיקה יותר פרסומות לנפש מכל רשות מקומית בעולם). בסרטון רואים אדם ניגש לספרנית ושואל "יש לכם את הספר החדש של..." אך הספרנית קוטעת אותו: "או! ספרים זה התחלה טובה. בוא אני אראה לך מה עוד יש לנו בספרייה". היא מראה לו אולפן פודקאסטים, מייקטק (מה זה?), מדפסות תלת־ממד. וכשהמסכן מזכיר בהיסוס "בנוגע לספר שרציתי לשאול..." היא מציעה לו הרצאות, סדנאות, הופעות. והלב רוצה לזעוק: תני לו כבר את הספר! הבנאדם רוצה ספר! עד שמישהו רוצה ספר!

לפני עשר שנים, ספר רגיל מכר 1,000 עותקים. ספר מצליח מכר כמה אלפים, ורב־מכר מכר עשרות אלפים. האוכלוסייה גדלה והאוכלוסייה הקוראת קטנה. ישראל בפיצוץ אוכלוסין, אבל ישראל המשכילה נכחדת

על פי נתוני משרד התרבות, ב–2022 לא פחות מ–74% מתושבי ההתנחלות אפרת שאלו ספרים מהספרייה המקומית שלהם — לעומת 8% מהתל־אביבים. בקרית ארבע היו 71% מנויים פעילים, ובכפר סבא: 10%. אלקנה: 62%. מטולה: 13%. כמו ביחידות המובחרות בצה"ל, כך בספריות, בחנויות ובירידי הספרים: משנה לשנה יותר חובשי כיפה.

כדי לגלות כמה הישראלים באמת קוראים צריך לצלול לנתוני הלמ"ס. ב–2022 ההוצאות לתצרוכת למשק בית בישראל עמדה על 17,600 שקל בחודש. מתוך זה משק בית ממוצע הוציא 22.4 שקל בחודש על ספרים, או קצת יותר מעשירית האחוז. לפני יותר מ–20 שנה, ב–2003, משק בית ממוצע הוציא על ספרים 19.1 שקל בחודש מתוך תצרוכת כוללת בסך כ–10,139 שקל, או כמעט שתי עשיריות האחוז. חצי, בקיצור. הישראלים מוציאים היום חצי ממה שהוציאו על ספרים לפני 20 שנה. מאחר שמחירו הממוצע של ספר חדש עומד על כ–80 שקל, פירושו של דבר שמשפחה של 3.17 נפשות קונה היום שליש ספר בחודש — כולל ספרי ילדים וספרי קודש, כן? — ושהישראלי הממוצע מוציא 7.07 שקל בחודש על ספרים, ומגיע לסכום הדרוש לקניית ספר שלם מדי 11.5 חודשים. כלומר, הישראלי קונה ספר מדי שנה (קונה, כן? לאו דווקא קורא).

השאלה הנכונה אינה למה הפסקנו לקרוא. קריאה אינה פעילות מהנה במיוחד. עולות עליה בהרבה פעילויות כגון סביאה וצפייה בתוכניות סביאה. השאלה הנכונה לשאול היא מדוע בני אדם אי פעם קראו. והתשובה לכך היא שעד לאחרונה הוסכם על הכל שאי אפשר להיות בן תרבות בלי לקרוא ספרים. ועוד הוסכם על הכל, ש"בן תרבות" הוא יופמיזם לאדם חכם. היה זמן — והוא לא היה כל כך מזמן — שבו בורגנים שהזמינו חברים לסלונם בחולון ורצו להצטייר כבני תרבות שאלו: "קראתם את החדש של א.ב. יהושע?" ומי שלא קרא — הושפל. ומי שלא קרא — הוכר מיד כאידיוט. ואילו היום, מי שישאל את אותה השאלה בארוחת ערב ברעננה, בפתח תקוה, בבטן הרכה של מבואות ירושלים וכו' — יוקע בעצמו כאידיוט. זהו, זה הכל. כך התחסל מעמד הביניים של הקוראים.

הבעיה, כמובן, היא שהצדק היה עם המצקצקים: באמת אי אפשר להיות אדם חכם בלי לקרוא ספרים. ואפילו תואר ראשון ושני — בספרות — כבר אפשר לעשות בלי לקרוא באמת שום דבר, ולצאת משם אידיוט גמור ומדופלם. הידע האנושי כולו (בכל תחום: מפיזיקה ועד אדריכלות, משכל ועד רגש) מקודד בקוד מיוחד, שדרך הפצתו הזולה והדמוקרטית היא ספרים. כל אחד יכול לגשת עכשיו לחנות פיזית או מקוונת ובמחיר שווה לכל נפש לקנות את הביוגרפיה של היטלר ולדעת מי היה היטלר. אבל אנשים יאזינו למאה פרקים על היטלר בפודקסטים, ויצפו באלף דוקואים על היטלר בנטפליקס, במקום ללכת למקור. למה? כי מחר במשרד, ליד מכונת הקפה, אפשר להמליץ על דוקו בנטפליקס, ואי אפשר להמליץ על הביוגרפיה שכתב איאן קרשו. להמליץ על ספר? לדבר על ספר? זה מקור לבושה. ספר הפך מאות כבוד לאות קלון.

ב–2014 מצאו חוקרים מאוניברסיטת חיפה שישראלי דתי פותח ספר שש פעמים בחודש, לעומת ישראל חילוני שפותח ספר פעמיים בחודש וישראלי מסורתי שפותח ספר פעם בחודש. בעשור שחלף מאז, ניכר שהדתי־הלאומי הגדיל עוד יותר את תיאבונו הרוחני, בזמן שקיבת החילוני הצטמקה לממדי המסורתי. זה השינוי הטקטוני שחל בהרגלי הקריאה של הישראלים: הדתיים החלו לקרוא גם ספרות חול, והחילונים הפסיקו לקרוא מכל וכל.

ב–2019 נרצח בפיגוע בגוש עציון חייל ישיבת ההסדר דביר שורק ז"ל — בנו של יואב שורק, מהפובליציסטים הבולטים בציונות הדתית ועורך כתב העת "השילוח". דביר בן ה–19 נמצא דקור כשהוא אוחז בספר של דויד גרוסמן. את הספר הוא קנה שעה קודם כמתנת סוף שנה לרב שלו. מישהו יכול לדמיין נער תל־אביבי שקורא גרוסמן? מישהו יכול לדמיין נער תל־אביבי שקונה גרוסמן למורה שלו?

כשהמשטרה פשטה על סניף Educational Bookshop במזרח ירושלים, שמאלנים התחרו זה בזה בציטוטי היינה. אם אפילו חצי מהמזדעזעים היו קונים ספר אחד — במזרח העיר או במערבה — ולא רק קונים, אלא גם קוראים — היו באים ימות המשיח. אך האמת היא שהמרחק התרבותי בין שוטרי בן גביר לשונאי בן גביר קטן, והולך וקטן. השמאל המזועזע מזכיר לי את שירו של דן פגיס, "אחרונים": "אֲנִי עָיֵף. רַק הַשְּׂרֵפוֹת הַגְּדוֹלוֹת/ עוֹד מְגָרְשׁוֹת אוֹתִי מִמַּחֲבוֹא לְמַחֲבוֹא".

המחפש לקנות ספרייה חדשה יכול לגלול בין עשרות תמונות של ספריות נאות בלי לראות ספר אחד. במקומם מציבים פסלונים, כלי חרס ופורצלן, צמחים מטפסים, רכבות צעצוע. אפילו המילה "ספרייה" מפנה אט־אט את מקומה לטובת ה"ארונית" וה"כוננית", ה"כוורת" ו"פתרון האחסון". עד לא מזמן, סלון בלי ספרייה היה אנומליה. בקרוב סלון עם ספרייה יהיה האנומליה. יהיה מטבח פתוח, שאחריו יהיה אי, שאחריו ספה, שאחריה מסך ענק. ואיש לא ירגיש בחסרונן של השדרות הבקועות, תעודות זהותנו.

טרנד: גם כשיש ספרים בבית, מעצבים קוראים לסובב אותם פנימה, כך שבמקום כריכות ייראו רק דפים לבנים. "שיהיה אסתטי".

ג'ושוע כהן סיפר לי שפעם, ביידיש, קראו לקיר מכוסה ספרים "טפט יהודי".

המנהג החדש של השלכת ספריות שלמות לרחוב פירושו אחד: החיים אינם מתכוונים ואינם מסוגלים לרשת את אוצרות התרבות של המתים. הבן או הבת, הנכד או הנכדה, נאנחים נוכח הספרייה העשירה של האמא או האבא, הסבא או הסבתא, מעלעלים קלות בספרי המדע הבדיוני, בביוגרפיות הגדולות של ענקי האנושות, בסיפורת הרוסית שדומה כי היא מכילה את כל צער העולם — ולבם אינו עומד להם להשליכם לפח. הם מחליטים להניח את הספרים על הספסל, בתקווה שמישהו אחר ימצא בהם עניין. אבל כמובן שאין מישהו אחר. בדיחה עתיקה במרצ: בכל פעם ששומעים אמבולנס ברחוב, זה או שמאלני מת או ימני נולד. ובפרפראזה: בכל פעם ששומעים אמבולנס ברחוב, זה או קורא מת או צופה נולד.

מו"לים חוזרים מירידי ספרים בפריז ובפרנקפורט כמי שחזו בתחיית המתים: יש קוראים, הם מדווחים. הספרות חיה מעבר לים. זה לא מדויק, כמובן. מסך הבערות נופל על העולם כולו. זוהי פנדמיה של בורות. אלא שהספרות הצרפתית בת 80 מיליון הקוראים יכולה לשרוד בשוליים. והספרות הגרמנית בת 90 מיליון הקוראים יכולה להתקיים ואפילו לשגשג בשוליים, כי השוליים הגרמניים רחבים. הספרות העברית לא תשרוד כתחביב, כאיסוף בולים או צילום טבע. היא פשוט לא תהיה. גבולותיה של הספרות העברית הם הירדן והים, והיא מונה כשישה מיליון דוברי עברית כשפה ראשונה שקוראים ספרות חול. זה הכל. ואם השישה מיליון האלה לא יקראו תרגומים, לא יתרגמו לעברית. ואם השישה מיליון האלה לא יעיינו בעיון, לא יהיה עיון בעברית. ואם השישה מיליון האלה לא יקראו שירה בעברית, לא תהיה שירה בעברית. "ספרות הדיאספורה" היא קשקוש נהנתני: אף אחד לא ידפיס ספר ל–20 אלף ישראלים בברלין, או ל–5,000 ישראלים בצפון פורטוגל. אלה וגם אלה תלויים ברפובליקה הספרותית ישראל, והרפובליקה הספרותית ישראל תלויה בשלוש־ארבע חנויות עצמאיות באלנבי והסביבה. חבר מו"ל אמר לי: "אם לא היה 'המגדלור' [חנות הספרים במקוה ישראל], לא הייתי מוציא ספרות מקור".

הספר הנמכר ביותר נכון לכתיבת שורות אלה באתר "עברית", הגדול בישראל לספרים אלקטרוניים ובין הגדולים לספרים מודפסים, הוא "המיליארדרים של מנהטן 1 — המיליארדר הנחשק ביותר" של הוצאת דרלינג, שמעולם לא שמעתם עליה. תקציר הספר: "השמועה שרצה היא שהנרי הוא גאון עסקי שמוכשר בחדר המיטות לא פחות מאשר בחדר הישיבות. וכן, הוא הורס. סקס־בחליפה־של־שבעת־אלפים־דולר. אבל... הוא מתנשא ומרגיז (...) אין מצב שהחיוך הממזרי יצליח לגרום לו להיכנס לתחתונים שלי... החיוך הממזרי... ההורס... שאי אפשר לעמוד בפניו. טוב, נו, מי בכלל צריך תחתונים?"

הקריאה עומדת כידוע ביחס הפוך לכתיבה. "בשנה החולפת ניכרה עלייה משמעותית במספר הספרים שיצאו לאור בהוצאה, עם יותר מ–1,000 ספרים חדשים", בישרה הודעה לתקשורת של הוצאת ספרים בהוצאה עצמית שנחתה אצלי במייל, והוסיפה ציטוט חגיגי של המנכ"ל: "הספרות הישראלית זוכה לפריחה משמעותית ב–2024". אז שאלתי את היחצן כמה עותקים מכר בממוצע כל אחד מאותם 1,000 ספרים. לא זכיתי למענה.

אבל עם הוצאות כאלו אתה לפחות יודע מה אתה מקבל. בצר להן, גם הוצאות לאור אמיתיות הפסיקו למכור ספרים לקוראים — ועברו למכור ספרים לכותבים. כדי להוציא היום ספר בהוצאת תשע נשמות תידרשו לשלם בין 35 אלף ל–50 אלף שקל. בידיעות או בכנרת, כך לפי שמועות בענף, התענוג יעלה אפילו 90 אלף שקל. דעתו של החתום מטה היא שכל תעשיית החלומות והסיוטים הזאת לא מוסרית. אין הבדל בין מי שניגש לנערה פותה בקניון, מתפעל מיופייה ומציע לערוך לה בוק דוגמנות, בידיעה גמורה שאיש לעולם לא יציץ בו — לבין עורך או מו"ל שביודעין מוציא ספר שאינו ראוי לדפוס, מפקיד את הצ'ק ומשחרר את המחבר המסכן להאזין לצרצרים.

אינני בא להגן פה על הכותבים אלא על הקוראים: מי היה צופה בטלוויזיה אם אחת מכל שלוש תוכניות היתה ממומנת על ידי אחד השחקנים, שנורא רצה להיות בטלוויזיה? מי היה הולך לגלריה שהיתה מציגה מאה יצירות אמנות בשנה, שלמחציתן האוצר בז — אבל הוא לא יספר לכם מה זה מה, כי המחצית האיומה בעיניו מממנת את המחצית הנפלאה בעיניו? ספרים שיצאו במימון מחבריהם יש להדפיס עם אזהרה, כמו סיגריות או עוגיות עתירות סוכר. מדוע כתבה כמו "חמישה טיפים ללקיחת משכנתה בגיל צעיר" מחויבת בסימון "תוכן שיווקי", אך אותו מחבר יכול לקנות לעצמו ספר עיון ולהשתלב כשה תמים בין שאר הספרים על המדף?

סופרת שהוציאה רומן ביכורים בהוצאה גדולה בכתה על כתפי: איש אינו מתייחס לרומן שלי כי כולם חושבים ששילמתי עליו.

המעטים שהגיעו בשנה שעברה לשבוע הספר בתל אביב ודאי זוכרים שני תורים שרירים שהפריחו את השממה: תור בנות התשחורת הצווחות, שגילגלו מזוודות טרולי ריקות בדרכן להעמיס ספרות ארוטית ("אדל־יהלומים" היא כנראה ההוצאה הרווחית ביותר בישראל), ותור של גברים צעירים לחוצים, שדאגו להסיט מבטם מבנות התשחורת הצווחות בדרכם להוצאות הימין ("סלע מאיר" היא כנראה ההוצאה השנייה הרווחית ביותר בישראל). לפני עשר שנים אמר לי גבריאל מוקד שהשמאל מפסיד כי הוא התפרק מנכסיו הרוחניים והפסיק לתמוך בהוצאת ביטאונים וספרים. זו היתה תשובה כל כך משונה לשאלת "הבעיה של השמאל", והיה כל כך ברור שהוא סתם מחפש כסף לביטאוניו ולספריו, שתייקתי אותה הרחק בירכתי תודעתי. היום אני נוכח בצדקתו הגמורה.

כשהימין רוצה משהו הוא לא יוצא בקמפיין, הוא מוציא ספרים: "מפלגת בג"ץ" של שמחה רוטמן, "למה שהעם יבחר את השופטים?" (גם של רוטמן) ו"בשם החוק" של אנטונין סקאליה. והוא מציע אותם במבצע: "החבילה המשפטית". בלי להתבייש. והוא מציע גם את "חבילת יסודות הדמוקרטיה", ובה ספרים של גדי טאוב, נוה דרומי וארז תדמור, ואת "חבילת בן שפירו" הכוללת את רב המכר "11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה". "תחמושת רעיונית", הגדיר עמיחי שיקלי את הוצאת סלע מאיר. הוא צודק.

ל"ספריית שיבולת" של סלע מאיר וקרן תקווה יש היום 3,000 מנויים. כמה מנויים נותרו ל"ספרייה לעם"?

בעוד עשר שנים יישארו פה רק מקקים, ביבי ורומנים ארוטיים.

---

Books? Does anyone still read books? We have to admit: Educated Israel is extinct

Oded Carmeli

June 11, 2025

I remember Book Week in Kfar Saba. A huge square of lights and people.Someone at a crown stall rang the bell every time a book was sold, and the bells rang like in a nearby church.As a teenager I bought books there that I would never have been exposed to, and which were definitely not suitable for my age, and perhaps that is why I wanted them: "The Rebel Man", "Zen and the Art of Motorcycle Maintenance", "Justine or the Agony of Virtue".Today there is nothing there. The lights of the fair went out.Hebrew Book Week shrank to Tel Aviv and Jerusalem. In a few years, Jerusalem will also be extinguished.Tel Aviv will remain flashing like the last light bulb, and not for long.

People mistakenly think that Book Week is a national holiday, an initiative of the Ministry of Culture or Education.But the fairs are organized by the Book Publishers Association – a professional association of the large publishers Yedioth, Kinneret, etc.In other words, the decision not to hold a fair in Kfar Saba, Holon or Ashkelon, or even in Haifa or Be'er Sheva, is a purely business decision.It just doesn't pay off. Even with the help of the local authorities—who are willing to give away the land, the security, the generators for free—they don't sell enough books to cover the costs.When 50,000residents lived in Kfar Saba, there were enough calls for a book fair.Today it has100,000residents, and there are not enough people to afford a book fair.That's the whole story.

Then, when the publishers withdrew, the chains took over the business.A few years ago, the Ramat Gan Municipality invited several independent publishers to join the "Steimatzky Fair" in Orda Square.In front of us, there were 5-10stalls of toys and phone chargers.At eight o'clock everyone folded, because the children went to bed and there was no need to pretend that anyone was interested in books.

Go to the Steimatzky warehouse and you'll see huge unloading surfaces of board games.

I want to frame things here so that they seep in: a book you read a review can sell200or300copies.A book that received a big headline in the weekend newspaper may not sell a single copy that weekend.

Anyone who enters the Beit Ariela Library in Tel Aviv will rub his eyes in astonishment: the place is full to the brim.The press hall is dismantled, the study hall is blown up, and there is no chance of finding an empty table in the Rambam's library.But as in Monty Python's "The Cheese Shop," one thing is missing from this library: books.Every other human activity is expressed here: architects drafting, lawyers signing, video editors editing.Everything except reading a book. I saw a guy in a cropped shirt go decisively to the shelf and pull out the thick "Encyclopedia of Ideas."Oh!"I thought to myself, "Here's a man going for a deep dive!"He placed the book horizontally, and on the book he placed his laptop.Right. It's not good for joints to type without elevation.

Not long ago, the library posted an advertisement on Facebook (it seems to me, even if I haven't checked things empirically, that the Tel Aviv municipality produces more advertisements per capita than any local authority in the world).In the video, you can see a man approaching the librarian and asking, "Do you have the new book of..."But the librarian interrupts him: "Oh!Books are a good start. Let me show you what else we have in the library."She shows him a podcast studio, MyTech (what is that?), 3D printers.And when the poor man hesitantly mentions "Regarding the book I wanted to ask..."She offers him lectures, workshops, performances.And the heart wants to cry out: Give him the book already!The man wants a book! Until someone wants a book!

Ten years ago, a regular book sold1,000copies.A successful book sold several thousand, and a bestseller sold tens of thousands.The population is growing and the reading population is small. Israel is in a population explosion, but educated Israel is going extinct

According to data from the Ministry of Culture, in 2022, no less than 74% of the residents of the settlement of Efrat borrowed books from their local library, compared to8% of Tel Avivians.In Kiryat Arba, 71% were active subscribers, and in Kfar Saba: 10%.Elkana: 62%.Metulla: 13%.Just like in the IDF's elite units, so in libraries, stores and book fairs: from year to year more people wear a kippah.

To find out how many Israelis really read, you have to dive into the CBS data.In 2022, consumption expenditure per household in Israel wasNIS 17,600per month.Of this, the average household spent22.4shekels a month on books, or a little more than one-tenth of a percent.More than 20years ago, in 2003, the average household spent19.1shekels a month on books out of a total consumption of about 10,139shekels, or almost two-tenths of a percent.Half, in short.Israelis today spend half of what they spent on books20years ago.Since the average price of a new book is about 80shekels, this means that a family of3.17people now buys a third of a book a month—including children's books and holy books, right?—and that the average Israeli spends7.07shekels a month on books, reaching the amount needed to buy a whole book every11.5months.In other words, the Israeli buys a book every year (buying, yes?not necessarily a reader).

The right question is not why we stopped reading. Reading is not a very enjoyable activity.It is exceeded by many activities such as Sabia and watching Sabia programs. The right question to ask is why humans have ever read.And the answer to this is that until recently it was agreed that you can't be a cultured person without reading books. It was also agreed that "Ben Tarbut" is a euphemism for a wise person.There was a time—and it wasn't so long ago—when bourgeois people invited friends to their living room in Holon and wanted to be portrayed as cultured people asked: "Have you read A.B. Yehoshua?"And those who did not read were humiliated.And those who didn't read were immediately recognized as idiots.Today, however, anyone who asks the same question at a dinner in Ra'anana, Petah Tikva, in the soft underbelly of the outskirts of Jerusalem, etc., will denounce himself as an idiot.That's it, that's all.This is how the middle class of readers was eliminated.

The problem, of course, is that the chatterers were right: you really can't be a smart person without reading books.And even a bachelor's and master's degree – in literature – can already be done without really reading anything, and leaving there a complete idiot and a diplomat.All human knowledge (in every field: from physics to architecture, from intellect to emotion) is encoded in a special code, the cheapest and most democratic way of distributing it is books.Anyone can now go to a physical or online store at an affordable price to buy the biography of Hitler and know who Hitler was. But people will listen to 100 episodes about Hitler on podcasts, and watch a thousand documentaries about Hitler on Netflix, instead of going to the original.Why? Because tomorrow in the office, next to the coffee machine, you can recommend a Netflix docu, and you can't recommend the biography written by Ian Kershaw.Recommend a book? Talk about a book?It's a source of shame. A book has turned hundreds of honors into a mark of disgrace.

In 2014, researchers from the University of Haifa found that a religious Israeli opens a book six times a month, compared to a secular Israeli who opens a book twice a month, and a traditional Israeli who opens a book once a month.In the decade that has passed since then, it is evident that the national-religious has further increased its spiritual appetite, while the stomach of the secular has shrunk to its traditional dimensions.This is the tectonic change that has taken place in the reading habits of Israelis: the religious have also begun to read secular literature, and the secular have stopped reading altogether.

In 2019, the late Dvir Sorek, son of Yoav Sorek, one of the most prominent religious Zionist publicists and editor of the journal "Shiloach," was murdered in a terror attack in Gush Etzion.Dvir, 19, was found stabbed while holding a book by David Grossman.He bought the book an hour earlier as an end-of-year gift for his rabbi. Can anyone imagine a Tel Aviv teenager reading Grossman?Can anyone imagine a Tel Aviv teenager buying Grossman for his teacher?

When the police raided the Educational Bookshopin East Jerusalem, leftists competed with each other over Heine's quotes.If even half of the shocked people had bought one book—in the east or the west—and not only bought, but also read—the days of the Messiah would have come.But the truth is that the cultural distance between Ben Gvir's police officers and Ben Gvir's haters is getting smaller, and smaller.The shocked left reminds me of Dan Pagis's poem, "Acharonim": "I'm tired.Only the big fires/still drive me out of hiding place after hiding."

Those looking to buy a new library can scroll through dozens of pictures of beautiful libraries without seeing a single book. In their place are figurines, pottery and porcelain, climbing plants, toy trains.Even the word "library" is slowly giving way to the "locker" and "bookcase", "hive" and "storage solution".Until recently, a living room without a library was an anomaly.Soon a living room with a library will be the anomaly. There will be an open kitchen, followed by an island, followed by a sofa, followed by a huge screen.And no one will feel the absence of the cracked avenues, our identity cards.

Trend: Even when there are books at home, designers call for them to be rotated inwards, so that instead of covers, only white pages will be visible. "Let it be aesthetic."

Joshua Cohen told me that once, in Yiddish, a wall covered with books was called "Jewish wallpaper."

The new custom of throwing entire libraries into the street means one thing: the living do not intend and are unable to inherit the cultural treasures of the dead.The son or daughter, the grandson or the granddaughter, sighs in the face of the rich library of the mother or father, the grandfather or the grandmother, the science fiction books, the great biographies of the giants of humanity, the Russian fiction that seems to contain all the sorrows of the world – and their hearts are not about to throw them away.They decide to put the books on the bench, hoping that someone else will find them interesting.But of course, there is no one else. An old joke in Meretz: Every time you hear an ambulance on the street, it's either a dead leftist or a right-winger.To paraphrase: every time you hear an ambulance on the street, it's either a dead reader or a newborn spectator.

Publishers return from book fairs in Paris and Frankfurt as if they had witnessed the resurrection of the dead: there are readers, they report.Literature lives overseas. This is not accurate, of course.The veil of ignorance falls on the entire world. This is a pandemic of ignorance.But French literature, which has80million readers, can survive on the margins.And German literature with90million readers can exist and even thrive on the margins, because the German margin is wide.Hebrew literature will not survive as a hobby, as stamp collecting or photographing nature.It simply won't be. The borders of Hebrew literature are the Jordan River and the sea, and it numbers about six million Hebrew speakers as the first language who read secular literature.That's all. And if these six million people don't read translations, they won't translate into Hebrew.And if these six million people do not study carefully, there will be no study in Hebrew.And if these six million people don't read poetry in Hebrew, there won't be poetry in Hebrew. "Diaspora literature" is hedonistic nonsense: no one will print a book for 20,000Israelis in Berlin, or for 5,000Israelis in northern Portugal.Both are dependent on the Literary Republic of Israel, and the Literary Republic of Israel depends on three or four independent stores in Allenby and the surrounding area.A friend of the publisher said to me: "If it wasn't for the 'Lighthouse' [the bookstore in Mikveh Israel], I wouldn't have published original literature."

The best-selling book as of this writing on the "Hebrew" website, the largest e-book in Israel and among the largest for printed books, is "The Billionaires of Manhattan1 – The Most Desirable Billionaire" by Darling Publishing, which you have never heard of.Synopsis: "The rumor that ran was that Henry was a business genius who was just as talented in the bedroom as he was in the boardroom.And yes, it destroys.Sex-in-the-seven-thousand-dollar suit. But...He is condescending and irritating (...) There's no way the bastard smile will be able to get him into my underwear...The bastard smile...The Destroyer...It is irresistible. Well, well, who needs underwear?"

As is well known, reading is inversely related to writing. "In the past year, there has been a significant increase in the number of books published by the publishing house, with more than 1,000new books," announced a press release from a self-published publishing house that landed in my email, adding a festive quote from the CEO: "Israeli literature is enjoying a significant boom in 2024."So I asked the publicist how many copies each of those1,000books sold on average.I didn't get an answer.

But with such expenses you at least know what you're getting. To their chagrin, even real publishing houses stopped selling books to readers—and switched to selling books to writers.In order to publish a book published by Nine Souls today, you will have to pay between35,000and 50,000shekels.In Yedioth or in the Sea of Galilee, according to rumors in the industry, the pleasure will cost even90,000shekels.The undersigned is of the opinion that this whole industry of dreams and nightmares is immoral. There is no difference between someone who approaches a seduced girl in the mall, admires her beauty and offers to make a modeling book for her, knowing full well that no one will ever look at it, and an editor or publisher who knowingly publishes a book that is not fit for printing, deposits the check and frees the poor author to listen to crickets.

I'm not here to defend the writers, but the readers: Who would watch TV if one out of every three shows was funded by one of the actors, who really wanted to be on TV?Who would go to a gallery that would display a hundred works of art a year, half of which are curated by the curator, but he won't tell you what it is, because the horrible half in his eyes finances the wonderful half in his eyes?Books that have been published with funding from their authors must be printed with a warning, such as cigarettes or cookies high in sugar.Why is an article like "Five Tips for Taking a Mortgage at a Young Age" obligated to mark "marketing content", but the same author can buy himself a non-fiction book and fit in like an innocent lamb among the other books on the shelf?

A writer who published a debut novel in a major publication cried on my shoulders: No one pays attention to my novel because everyone thinks I paid for it.

The few people who came to Tel Aviv Book Week last year probably remember two muscular lines that made the wilderness bloom: the line of screaming black girls, who rolled empty trolley suitcases on their way to load up on erotic literature ("Adele Diamonds" is probably the most profitable publishing house in Israel), and a line of nervous young men, who made sure to look away from the screaming black girls on their way to right-wing publications ("Meir Rock"It is probably the second most profitable expense in Israel). Ten years ago, Gabriel Moked told me that the left was losing because it had dismantled its spiritual assets and stopped supporting the publication of magazines and books.It was such a strange answer to the question "The Left's Problem", and it was so clear that it was just looking for money for its manifestos and books, which I wrote down far in the back of my mind.Today I am witness in his utter righteousness.

When the right wants something, it doesn't launch a campaign, it publishes books: "The Supreme Court Party" by Simcha Rothman, "Why should the people elect the judges?" (also by Rothman) and "In the Name of the Law" by Antonin Scalia.And he offers them in a sale: the "legal package."Without being ashamed. He also offers the "Foundations of Democracy Package," which includes books by Gadi Taub, Nave Dromi, and Erez Tadmor, and the "Ben Shapiro Package," which includes the bestseller, "11rules for arguing with leftists and mowing them down."Ideological ammunition," Amichai Shikli defined Sela Meir Publishing.He's right.

Sela Meir and Keren Tikva's "Shibolet Library" currently has 3,000subscribers.How many subscribers are left to the "Library for the People"?

In 10 years, only cockroaches, Bibi and erotic novels will remain here.