בחזרה למחאת קיץ 2011 מחבר: דורון עזרא

[מבוא]

בקיץ 2011 קרה בישראל דבר שלא קרה זמן רב: תקווה. דפני ליף, צעירה אנונימית בתחום הקולנוע, הקימה אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב במחאה על מחירי הדיור המאמירים. תוך ימים ספורים הפך אותו אוהל סמל למחאה רחבת היקף, חברתית, רב-מעמדית ורב-גילאית, שכמותה לא ידעה המדינה זה עשרות שנים. אך מה קרה מאז? למה המחאה שככה, ומה עלה בגורל דור שלם שצעק “צדק חברתי” והתפוגג אל מעבר לים?

[פרק ראשון: הרקע למחאה]

העשור הראשון של שנות ה-2000 בישראל אופיין בשינויים כלכליים דרמטיים. המדיניות הניאו-ליברלית, שהועצמה תחת ממשלות שונות, הביאה עמה הפרטה נרחבת, קיצוץ בקצבאות, ושחיקה באחריות המדינה לרווחת האזרחים. יוקר המחיה זינק, שוק הנדל”ן השתולל, ושירותים ציבוריים הפכו נגישים פחות. דור צעיר של בוגרי אוניברסיטאות, אומנים, מורים, אנשי הייטק ועצמאיים מצא עצמו חסר ביטחון תעסוקתי, בלי אופק לרכישת דירה ועם תחושת ניכור הולכת וגוברת מהממסד הפוליטי.

[פרק שני: שדרות רוטשילד - הלב הפועם]

ב-14 ביולי 2011 נטעו מספר צעירים אוהלים בלב תל אביב. הם לא ביקשו צדקה ולא חסד. הם ביקשו שינוי. בשבועות שיבואו, הפכו שדרות רוטשילד למוקד של שיח ציבורי ער, עם מעגלי שיחה, דיונים פתוחים, הופעות תרבות וחיי קהילה שלא נראו כמותם בישראל. מאות אלפים יצאו לרחובות בערים רבות, ודרשו - צדק חברתי, דיור בר השגה, חינוך ציבורי, בריאות, תחבורה ציבורית ראויה.

[פרק שלישי: הרגעים הגדולים והתקווה האבודה]

ההפגנה הגדולה ביותר התקיימה ב-3 בספטמבר 2011, כשכ-450,000 אזרחים צעדו ברחובות תל אביב. זו הייתה אחת ההפגנות הגדולות בתולדות ישראל. בשלטים נכתב: “העם דורש צדק חברתי”, “אני ליף - משלם מיסים”, “דיור זה לא מותרות”. השלטון נבהל - אך לא באמת שינה כיוון. הקים ועדות, כמו ועדת טרכטנברג, אך המלצותיה יושמו חלקית בלבד. הציבור חזר הביתה, עייף אך גאה. ואז בא השקט.

[פרק רביעי: למה זה נכשל?]

1. היעדר הנהגה פוליטית: דפני ליף וחבריה נמנעו מקשר ישיר עם מפלגות, מתוך רצון לשמור על עצמאות המחאה. אך היעדר תשתית פוליטית מסודרת הפך את האנרגיה לרגעית ולא לתנועה מתמשכת.

2. פיצול אידיאולוגי: בתוך המחאה התגלו פערים בין קבוצות - אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים - שהקשו על בניית חזון אחד ברור.

3. התקשורת והמערכת הפוליטית: העדיפו להציג את המחאה כפסטיבל, לצמצם אותה לדמותה של ליף ולמנוע ממנה להכות שורש ציבורי ארוך טווח.

4. עייפות ציבורית וציניות: כששום דבר לא השתנה באמת, הציבור נחלש ואיבד אמון. “העם דורש צדק חברתי” הפך מזיכרון מרגש לאירוניה מרירה.

[פרק חמישי: מה קרה לאנשים שצעקו שינוי?]

חלק מהמפגינים חזרו לשגרת חייהם. אך רבים - במיוחד היוצרים, האומנים, הפעילים החברתיים - איבדו אמון עמוק במדינה. הם ניסו להשפיע, ליצור, לשנות. אך המציאות האכזרית חנקה את היוזמה, הקשתה על הישרדות כלכלית, וגרמה לרבים פשוט לעזוב. “בריחת המוחות” הפכה ל”בריחת הלבבות”. אלו שהייתה להם אמונה ואכפתיות - נואשו. מדינת ישראל איבדה את האנשים שעוד היה אכפת להם.

[פרק שישי: הגל הבא שמעולם לא בא]

מאז 2011 היו מחאות רבות - נגד השחיתות, נגד מערכת המשפט, בעד החקלאים, נגד הכיבוש, נגד יוקר המחיה. אבל אף אחת מהן לא הצליחה לגייס את רוח ההמונים כפי שעשתה מחאת האוהלים. נראה שהתקווה הגדולה נמוגה, והתחלפה בתחושת חוסר אונים וייאוש. כבר אין אמונה שדברים יכולים להשתנות לטובה. הציבור הישראלי למד לקח קשה - שלטון לא מתחלף ברחובות אלא בקלפי, וגם שם, הבחירה לרוב בין רע לרע פחות.

[פרק שביעי: מסקנה אישית]

כמי שהשתתף, נאם, וחלם בקיץ 2011, אני כותב שורות אלה בתחושת אבל. זו לא הייתה רק מחאה - זו הייתה התפרצות תקווה. התחושה שאפשר לשנות. והיום? אין זכר. לא לאוהלים, לא ללהט, לא לאמונה. רק אנשים עייפים, מדוכאים, וציניים. והשלטון? ממשיך בדרכו. הוא דואג לעצמו, ולמי שמחזיק אותו. מי שאין לו - יישכח. מי שצועק - יוכפש. ומי שעוד מאמין - נדיר.

[סיום]

מחאת קיץ 2011 נכשלה, אך לא מפני שלא הייתה צודקת. להפך - היא הייתה ביטוי עמוק למצוקה אמיתית. אך היא הובסה על ידי המנגנונים הממוסדים, החזקת הכוח, הפחד, והאדישות. היא נזכרת היום כאגדה אבודה. והמדינה? הפסידה את אזרחיה הטובים ביותר. אלו שהעזו לרצות טוב יותר.

אולי בעתיד הרחוק תקום תנועה חדשה, שתלמד מלקחי העבר ותשיב את האמונה ביכולת לשנות. אך עד אז - נישאר עם זיכרון של קיץ אחד, שבו נולד חלום - ונשבר.

[פרק שמיני: סיפורים אישיים של משתתפים לשעבר]

רועי, בן 28 בעת המחאה, עזב את עבודתו כעורך תוכן כדי להתמסר לארגון יוזמות קהילתיות בשדרות רוטשילד. הוא חלם על עיתונות עצמאית ועל יצירת שיח ציבורי פתוח. כיום הוא חי בניו יורק, עובד בחברת תקשורת בינלאומית, ומסרב להתראיין על עברו בישראל.

לירון, משוררת ירושלמית צעירה, הקימה אוהל בגן סאקר יחד עם קבוצת יוצרים. היא כתבה שירים פוליטיים, הנחתה ערבי שירה, והאמינה שעולם טוב יותר אפשרי. כיום היא מתרגמת ספרות מצרפתית וחיה במונטריאול. היא כותבת בעברית - אבל לקהל שלא קיים.

תומר, פעיל חברתי ביפו, ניסה להפוך את ההישג של המחאה לפלטפורמה פוליטית בשכונות הדרום. הוא הקים עמותה חינוכית, אך היא נסגרה אחרי שנתיים בשל חוסר תקציב. הוא חזר להוראה, שותק, ומסרב להזכיר את ימי המחאה.

[פרק תשיעי: מבט סוציולוגי - דור אבוד?]

הדור שהוביל את מחאת 2011 היה בין הגלובליים ביותר בישראל. הם דיברו על זכויות, על ייצוג, על שוויון. הם התחברו לתנועות מקבילות בעולם - כמו מחאת המאה ה-99 בניו יורק, האביב הערבי, מחאות מדריד ולונדון. אך בישראל, הנסיבות היו אחרות. החברה שסועה, הפוליטיקה כוחנית, ואמון הציבור אפסי. הדור הזה לא נעלם - אבל חדל להאמין.

[פרק עשירי: השוואה למחאות עולמיות]

בארה”ב, תנועת Occupy הצליחה לעורר שיח חדש על אי-שוויון כלכלי, למרות כישלונה הממסדי. בספרד, מחאת Indignados הפכה למפלגת פודמוס. בתוניסיה, המחאה הפילה דיקטטורה. בישראל? השלטון לא הוחלף, הציבור לא התעורר, והמערכת נשארה כשהייתה.

[סיום נוסף: אחרית דבר]

קיץ 2011 היה הזדמנות היסטורית - לחלום, להתאחד, לקוות. אך גם שיעור כואב: שינוי אמיתי דורש עוגן פוליטי, התמדה, ומוכנות לשלם מחיר. אולי היינו תמימים. אולי היינו אמיצים. אבל היינו שם. ואין לקחת זאת מאיתנו.

דור שלם קם, צעק, האמין - ושתק. לא כי הפסיד, אלא כי הבין עם מי הוא מתמודד.

המאמר הזה הוא זיכרון. אך אולי גם נבואה.

ואולי - תפילה.

---

Back to the Summer 2011 Protest Author: Doron Ezra

[Introduction]

In the summer of 2011, something happened in Israel that had not happened for a long time: hope. Daphne Leef, an anonymous young woman in the field of cinema, set up a tent on Rothschild Boulevard in Tel Aviv to protest the rising housing prices. Within a few days, that symbolic tent turned into a large-scale, social, multi-class, multi-age protest, the likes of which the country has not known in decades. But what has happened since then? Why did the protest subside, and what happened to an entire generation that shouted "social justice" and dissipated overseas?

[Chapter One: The Background to the Protest]

The first decade of the 2000s in Israel was characterized by dramatic economic changes. The neoliberal policy, which was intensified under various governments, brought with it extensive privatization, cuts in allowances, and an erosion of the state's responsibility for the welfare of citizens. The cost of living has soared, the real estate market has gone wild, and public services have become less accessible. A young generation of university graduates, artists, teachers, high-tech people, and the self-employed found themselves lacking job security, with no prospect of buying an apartment, and with a growing sense of alienation from the political establishment.

[Chapter Two: Rothschild Boulevard - The Beating Heart]

On July 14, 2011, a number of young people planted tents in the heart of Tel Aviv. They did not ask for charity or kindness. They asked for a change. In the weeks that followed, Rothschild Boulevard became the center of lively public discourse, with circles of conversation, open discussions, cultural performances and community life never seen in Israel. Hundreds of thousands took to the streets in many cities, demanding social justice, affordable housing, public education, health, and proper public transportation.

[Chapter Three: The Great Moments and the Lost Hope]

The largest demonstration took place on September 3, 2011, when some 450,000 citizens marched through the streets of Tel Aviv. It was one of the largest demonstrations in Israel's history. The signs read: "The people demand social justice", "I am a leaf - I pay taxes", "Housing is not a luxury". The government was frightened, but it didn't really change direction. He established committees, such as the Trajtenberg Committee, but its recommendations were only partially implemented. The public returned home, tired but proud. And then came the quiet.

[Chapter Four: Why Did It Fail?]

1. Lack of political leadership: Daphni Leef and her colleagues avoided direct contact with political parties, out of a desire to maintain the independence of the protest. But the lack of an organized political infrastructure has made the energy momentary rather than a continuous movement.

2. Ideological split: Within the protests, gaps were discovered between groups – right-wing and left-wing, religious and secular, Jews and Arabs – that made it difficult to build a single clear vision.

3. The media and the political system: They preferred to present the protest as a festival, to reduce it to the image of Leef and to prevent it from taking long-term public roots.

4. Public fatigue and cynicism: When nothing really changed, the public weakened and lost trust. "The People Demand Social Justice" has turned from a moving memory into a bitter irony.

[Chapter Five: What Happened to the People Who Shouted for Change?]

Some of the demonstrators have returned to their daily lives. But many – especially the creators, artists, social activists – have lost deep faith in the country. They tried to influence, to create, to change. But the cruel reality stifled the initiative, made it difficult for them to survive financially, and caused many to simply leave. The "brain drain" has become the "heart drain." Those who had faith and caring – despaired. The State of Israel has lost the people who still cared.

[Episode Six: The Next Wave That Never Comes]

Since 2011 there have been many protests – against corruption, against the judicial system, in favor of the farmers, against the occupation, against the cost of living. But none of them succeeded in mobilizing the spirit of the masses as the tent protest did. It seems that the great hope has faded, and has been replaced by a feeling of helplessness and despair. There is no longer any belief that things can change for the better. The Israeli public has learned a harsh lesson – government is not changed in the streets, but at the ballot box, and even there, the choice is usually between bad and less bad.

[Chapter Seven: Personal Conclusion]

As someone who participated, spoke, and dreamed in the summer of 2011, I am writing these lines with a sense of mourning. It wasn't just a protest – it was an outburst of hope. The feeling that it is possible to change. Today? There is no trace. Not to tents, not to passion, not to faith. Only tired, depressed, and cynical people. And the government? He continues on his way. He cares for himself, and for those who hold him. Those who don't have it will be forgotten. Anyone who shouts will be slandered. And those who still believe – rare.

[End]

The protest of the summer of 2011 failed, but not because it was unjust. On the contrary, it was a profound expression of real distress. But it has been defeated by the institutionalized mechanisms, the holding of power, fear, and apathy. It is remembered today as a lost legend. And the state? It has lost its best citizens. Those who dared to want better.

Perhaps in the distant future a new movement will emerge that will learn from the lessons of the past and restore faith in the ability to change. But until then, we will be left with the memory of one summer, in which a dream was born – and it was broken.

[Chapter Eight: Personal Stories of Former Participants]

Roy, who was 28 at the time of the protest, left his job as a content editor to devote himself to organizing community initiatives on Rothschild Boulevard. He dreamed of an independent press and the creation of an open public discourse. He currently lives in New York, works for an international communications company, and refuses to be interviewed about his past in Israel.

Liron, a young Jerusalem poet, set up a tent in Sacher Park together with a group of artists. She wrote political songs, hosted poetry evenings, and believed that a better world was possible. She currently translates literature from French and lives in Montreal. She writes in Hebrew – but for an audience that doesn't exist.

Tomer, a social activist in Jaffa, tried to turn the protest's achievement into a political platform in the southern neighborhoods. He established an educational association, but it closed after two years due to a lack of budget. He has returned to teaching, is silent, and refuses to mention the days of the protests.

[Chapter Nine: A Sociological Perspective - A Lost Generation?]

The generation that led the 2011 protests was among the most global in Israel. They talked about rights, about representation, about equality. They connected with parallel movements around the world – such as the 99th century protests in New York, the Arab Spring, the Madrid and London protests. But in Israel, the circumstances were different. Society is divided, politics is aggressive, and public trust is zero. This generation has not disappeared – but it has ceased to believe.

[Chapter Ten: Comparison to Global Protests]

In the United States, the Occupy movement has succeeded in sparking a new discourse on economic inequality, despite its institutional failure. In Spain, the Indignados protest became the Podemos party. In Tunisia, the protest toppled a dictatorship. Israel? The government was not replaced, the public did not wake up, and the system remained as it was.

[Ending: Afterword]

The summer of 2011 was a historic opportunity – to dream, to unite, to hope. But there is also a painful lesson: real change requires a political anchor, perseverance, and a willingness to pay a price. Maybe we were naïve. Maybe we were brave. But we were there. And this should not be taken away from us.

An entire generation stood up, shouted, believed – and remained silent. Not because he lost, but because he understood who he was dealing with.

This article is a memory. But perhaps also a prophecy.

And maybe – prayer.