נשמות שבורות בארץ מוכת פחד – דברי אזרח נפגע נפש על רקע המלחמה עם איראן

מאת: אזרח ישראלי, נפגע נפש

לפני ימים ספורים הסתיימה אחת התקופות הקשות והמפחידות שידעה מדינת ישראל – מלחמה ישירה עם איראן. טילים נורו, מטוסים המריאו, מערכות יירוט פעלו בכל הכוח, וכל המדינה עצרה את נשימתה. אך כשאבק הקרבות שוקע, כשהחדשות עוברות לעדכון הבא, מי מדבר על הנפגעים השקופים באמת? לא אלו שמופיעים במניין ההרוגים או הפצועים, אלא אנו – האנשים שחיים עם נפש פצועה, עם מחלת נפש, עם טראומה כרונית. נפגעי הנפש, שגם בימים "רגילים" שורדים בקושי, נשארנו לבד מול הסערה.

המלחמה עם איראן הייתה קו שבר נוסף, עמוק ונורא, בנפש הישראלית הקולקטיבית. אבל עבורי – ועבור רבים כמותי – היא הייתה רעידת אדמה פנימית. פחד בלתי פוסק, חרדה שמשתלטת, התקפי פאניקה, פלשבקים, הסתגרות בבית, חוסר יכולת לישון, לאכול, לתפקד. עבורנו, כל אזעקה היא לא רק סכנה פיזית – היא גפרור שמצית שוב את הכאב הישן, את הפצעים שמעולם לא באמת החלימו.

המציאות הישראלית: גיהינום נפשי מתמשך

מדינת ישראל היא מדינה של פצעים פתוחים. לא רק בגבולות, אלא בלבבות. שנים של פיגועים, מלחמות, גיוס חובה, אובדן, שכול, חוסר ודאות קיומית – כל אלו יוצרים קרקע פוריה למחלות נפש, אך החברה עדיין מתקשה להכיר בכך. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו חזקים. שאנחנו "עם חזק", "עורף איתן". אבל האמת היא אחרת: נקודת התורפה האמיתית של החברה הישראלית היא הנפש. היא האדם הקטן, השביר, שנושא את כל המלחמות על גבו.

המציאות הביטחונית כאן היא כמו סכין חדה שנחה תמיד על הצוואר. כל אזרח במדינה הזו חי בתחושת דריכות מתמדת. אף אחד לא באמת יודע אם יקום מחר בבוקר וימצא עצמו תחת מתקפה, רץ לממ"ד, מקבל בשורה קשה, מאבד מישהו אהוב. והמתח הזה שוחק, חותך, מפרק.

הנתונים המדאיגים שכולם מדחיקים

מדברים על אחוזים, אבל מאחורי כל מספר – יש אדם. לפי הערכות שונות, בין רבע לשליש מהאוכלוסייה בישראל סובלת מבעיה נפשית כלשהי: חרדה, דיכאון, הפרעות הסתגלות, פוסט טראומה ואפילו מחלות נפש קשות. בעשור האחרון נרשמה עלייה דרמטית בשימוש בתרופות פסיכיאטריות. הקופות מלאות באנשים שמבקשים עזרה. חלקם פונים לפסיכיאטר. אחרים פשוט נוטלים תרופות בשקט, בלי לספר. ויש גם את אלו שבורחים – לאלכוהול, לקנאביס, לסמים, להתמכרויות – כי זו הדרך היחידה לסבול פחות, או לפחות לא להרגיש.

אבל השיח הציבורי כמעט לא מתייחס לזה. השפה שלנו עדיין צבאית: "התגייסנו", "התאחדנו", "החזקנו מעמד". ומה עם אלה שלא החזיקו מעמד? מה עם אלו שהתפרקו? שקרסו? שהתמוטטו מבפנים?

על רצף השבר: מ-7 באוקטובר לעזה ולטהראן

רצף האסונות שהכה בנו מתחילת אוקטובר 2023 ועד היום יצר חור שחור רגשי שאין לו תחתית. טבח השביעי באוקטובר היה לא רק אירוע ביטחוני – אלא טראומה לאומית. הלחימה המתמשכת בעזה, שכבר נמשכת למעלה משנה וחצי, שואבת את כל המשאבים הנפשיים שלנו. וכשהגיעה המלחמה עם איראן – עוד משבר, עוד פחד, עוד חרדה – פשוט לא נשארו כוחות.

החברה הישראלית חיה כל הזמן על הקצה, אבל נדמה שהשנה האחרונה דחפה אותנו מעבר לגבול. המציאות הישראלית כבר מזמן איננה "שגרת חירום". היא חירום מתמשך. והחירום הזה לא נגמר ברגע שנופל הטיל – הוא ממשיך לנצח את הנפש, מבפנים.

הנפש הישראלית ננטשת – כל אדם לעצמו

אחת הטרגדיות הגדולות ביותר בחברה שלנו היא שהמערכת רואה את האדם רק כשהוא קורס לגמרי. רק כשיש אשפוז. רק כשיש התמוטטות. עד אז – אתה "מתמודד", "חייב להחזיק מעמד", "אל תהיה חלש". אבל הנפש איננה שריר שאפשר לאמן. היא פועלת לפי הקצב שלה, לפי הפצעים שלה.

בחברה מיליטריסטית, הנפש נחשבת לדבר משני. החשוב הוא התפקוד. החיילים. המערכה. המודיעין. התחזיות. אבל מי שומע את הקול של החייל המשוחרר שסובל משנים של פלשבקים? מי דואג לאם היחידנית שלא מצליחה לישון בגלל אזעקות ליליות? מי עוזר לילד המפוחד שנצמד לאמא בכל פעם שמתחילה להישמע אזעקת דמה? מי מתייחס לאזרח הפשוט – הקשיש, הנכה, נפגע הנפש – שהעולם שלו נשבר כל פעם מחדש?

קריאה לשלום – אמיתי, עמוק, פנימי

אני כותב את הדברים האלו לא מתוך שנאה, לא מתוך תבוסתנות. אני כותב אותם מתוך כאב. מתוך זעקה. מתוך תחושת דחיפות. אני לא יכול לשתוק יותר כשאני רואה את החברה מתפרקת מבפנים. אנחנו זקוקים לשלום. לא רק מול איראן. לא רק עם עזה. לא רק בין עמים.

אנחנו צריכים שלום נפשי. שלום בינינו לבין עצמנו. שלום שיאפשר ריפוי. שיאפשר שיח. שיאפשר טיפול. שיאפשר חמלה.

הגיע הזמן להפסיק לדבר רק על גבולות, ביטחון ויירוטים. הגיע הזמן להתחיל לדבר על לב האדם. על הנפש של הילד, של החייל, של הקשיש, של הפגוע, של הפצוע – של כל אחד ואחת מאיתנו.

הגיע הזמן לדבר על טיפול נפשי כמטרה לאומית. על הכרה בפוסט טראומה לא כסטיגמה אלא כמציאות. על מערכת רווחה שלא רק שורדת, אלא מעניקה חיבוק.

הגיע הזמן לדרוש שלום – לא רק בחוץ, אלא גם בפנים.

הכותב הוא אזרח ישראלי, נפגע נפש, שבוחר לקום כל בוקר למרות הכול – ולבקש עולם טוב יותר.

---

Broken souls in a fear-stricken country – the words of a mentally injured citizen on the background of the war with Iran

By: Israeli Citizen, Mentally Ill

A few days ago, one of the most difficult and frightening periods the State of Israel has known – a direct war with Iran – came to an end.Missiles were fired, planes took off, interception systems were operating at full force, and the whole country held its breath.But when the dust settles, when the news moves on to the next update, who is talking about the truly transparent casualties?Not those who appear in the number of dead or wounded, but we – the people who live with a wounded soul, with mental illness, with chronic trauma. The mentally ill, who even in "normal" days barely survive, we were left alone in the face of the storm.

The war with Iran was another deep and terrible fault line in the collective Israeli psyche.But for me—and for many like me—it was an internal earthquake.Incessant fear, anxiety that takes over, panic attacks, flashbacks, seclusion at home, inability to sleep, eat, function.For us, every alarm is not just a physical danger – it is a match that rekindles the old pain, the wounds that never really healed.

The Israeli Reality: An Ongoing Mental Hell

The State of Israel is a country of open wounds. Not only in the borders, but in the hearts.Years of terror attacks, wars, conscription, loss, bereavement, existential uncertainty – all of these create fertile ground for mental illness, but society still finds it difficult to recognize this.We want to believe that we are strong. That we are a "strong people", a "strong home".But the truth is different: the real weak point of Israeli society is the soul.She is the small, fragile person who carries all the wars on his back.

The security reality here is like a sharp knife that always rests on the neck. Every citizen of this country lives with a constant sense of alertness.No one really knows if he will wake up tomorrow morning and find himself under attack, running to the safe room, receiving bad news, losing someone he loves.And this tension is abrasive, cuts, disintegrates.

The worrying data that everyone is suppressing

We talk about percentages, but behind every number – there is a person.According to various estimates, between a quarter and a third of the population in Israel suffers from some kind of mental health problem: anxiety, depression, adjustment disorders, post-traumatic stress disorder and even severe mental illness.In the past decade, there has been a dramatic increase in the use of psychiatric drugs. The cash registers are full of people asking for help.Some of them go to a psychiatrist. Others simply take their medication quietly, without telling.And then there are those who run away – to alcohol, to cannabis, to drugs, to addictions – because that's the only way to suffer less, or at least not to feel.

But the public discourse hardly pays attention to this. Our language is still military: "We enlisted," "We united," "We held out."And what about those who didn't last? What about those who fell apart?That they collapsed? That they collapsed from within?

On the Continuum of the Rift: From October 7to Gaza and Tehran

The series of disasters that struck us from the beginning of October2023until today has created an emotional black hole that has no bottom.The October 7 massacre was not only a security incident – it was a national trauma.The ongoing fighting in Gaza, which has been going on for more than a year and a half, is draining all of our mental resources.And when the war with Iran came – another crisis, another fear, more anxiety – there were simply no forces left.

Israeli society is constantly living on the edge, but it seems that the past year has pushed us across the border.The Israeli reality has long since ceased to be an "emergency routine."It is an ongoing emergency. And this emergency does not end as soon as the missile falls – it continues to defeat the soul, from within.

The Israeli soul is abandoned – each person for himself

One of the greatest tragedies in our society is that the system sees the person only when he collapses completely. Only when there is hospitalization.Only when there is a breakdown. Until then, you are "coping", "must endure", "don't be weak".But the soul is not a muscle that can be trained. She works at her own pace, according to her wounds.

In a militaristic society, the soul is considered secondary.The important thing is functioning. The soldiers.The campaign. Intelligence.The forecasts. But who hears the voice of the discharged soldier who suffers from years of flashbacks?Who cares about the single mother who can't sleep because of night alarms? Who helps the frightened child who clings to his mother every time a dummy alarm starts to sound?Who relates to the ordinary citizen – the elderly, the disabled, the mentally ill – whose world is broken every time?

A Call for Real, Deep, Inner Peace

I am writing these things not out of hatred, not out of defeatism.I write them out of pain. Out of a cry.Out of a sense of urgency. I can't be silent anymore when I see the company falling apart from within.We need peace. Not only against Iran.Not only with Gaza. Not only between nations.

We need peace of mind. Peace between us. Peace that will allow healing. That would allow for a dialogue. That will allow for treatment. Let him allow for compassion.

It's time to stop talking only about borders, security and interceptions.It's time to start talking about the human heart. For the soul of the child, of the soldier, of the elderly, of the injured, of each and every one of us.

The time has come to talk about mental health treatment as a national goal. About recognizing PTSD not as a stigma but as a reality.About a welfare system that not only survives, but gives a hug.

The time has come to demand peace—not only outside, but also inside.

The writer is an Israeli citizen, mentally ill, who chooses to get up every morning despite everything – and ask for a better world.