The Resilient Mullahs: How the US-Israeli Bombing Campaign Bolstered Iran's Regime and Paved the Way for Its Nuclear Ambitions

By Dave Johnez

Introduction

In the spring of 2026, the United States and Israel launched a massive aerial assault on Iran, dubbed "Operation Epic Fury," aiming to dismantle the Islamic Republic's nuclear infrastructure, military capabilities, and ultimately, the Ayatollah regime itself. President Donald Trump, echoing his "maximum pressure" doctrine, declared that the strikes would force regime change or at least neutralize Iran's threats. Initial reports celebrated the death of Supreme Leader Ali Khamenei and the destruction of key nuclear sites like Natanz, Fordow, and Arak. Yet, as the bombing campaign dragged on for over a month, a starkly different reality emerged. Far from collapsing, the regime not only survived but consolidated power, rallying nationalistic fervor among the Iranian populace and accelerating its path toward nuclear armament. This pessimistic analysis explores how prolonged aerial bombardment, rather than weakening Tehran, inadvertently strengthened it, drawing on historical precedents and current dynamics.

This outcome was not unforeseen. Experts had warned that without a clear postwar plan, such as ground invasion or international coalition for governance, the strikes could lead to regime entrenchment rather than dissolution. As chaos ensued, the Islamic Revolutionary Guard Corps (IRGC) assumed control, imposing martial law and framing the attacks as an existential threat to Iranian sovereignty. Public support surged, not out of ideological loyalty to the mullahs, but from a classic "rally around the flag" effect, where external aggression unites a fractured society.

ההקדמה (Hebrew Translation)

באביב 2026, ארצות הברית וישראל השיקו מתקפה אווירית מסיבית על איראן, שכונתה "מבצע זעם אפי", במטרה לפרק את תשתית הגרעין, היכולות הצבאיות ובסופו של דבר את משטר האייתולות עצמו. הנשיא דונלד טראמפ, בהדהוד דוקטרינת "הלחץ המקסימלי" שלו, הכריז שהמכות יכפו שינוי משטר או לפחות ינטרלו את איומי איראן. דיווחים ראשוניים חגגו את מותו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי והרס אתרי גרעין מרכזיים כמו נטנז, פורדו ואראק. אולם, ככל שהמבצע ההפצצתי נמשך יותר מחודש, התגלתה מציאות שונה בתכלית. במקום להתמוטט, המשטר לא רק שרד אלא התחזק, עורר התלהבות לאומנית בקרב העם האיראני והאיץ את דרכו לנשק גרעיני. ניתוח פסימי זה בוחן כיצד הפצצה אווירית ממושכת, במקום להחליש את טהראן, חיזקה אותה בטעות, בהסתמך על תקדימים היסטוריים ודינמיקות נוכחיות.

תוצאה זו לא הייתה בלתי צפויה. מומחים הזהירו כי ללא תוכנית לאחר מלחמה ברורה, כמו פלישה קרקעית או קואליציה בינלאומית לממשל, המכות עלולות להוביל להתבצרות המשטר במקום להתפרקות. כשהכאוס פרץ, חיל המשמר המהפכני האסלאמי (IRGC) השתלט, הטיל משטר צבאי והציג את ההתקפות כאיום קיומי על ריבונות איראן. התמיכה הציבורית זינקה, לא מתוך נאמנות אידיאולוגית למולות, אלא מתוך אפקט "התאחדות סביב הדגל" קלאסי, שבו תוקפנות חיצונית מאחדת חברה מפוצלת.

Section 1: Historical Precedents – When Bombs Build Resolve

History is replete with examples where bombing campaigns, intended to break enemy morale and force capitulation, instead fortified regimes and unified populations. During World War II, the Allied strategic bombing of Germany, which targeted cities like Hamburg and Dresden, failed to shatter the Nazi regime's hold. Despite massive civilian casualties—over 600,000 killed and millions displaced—the bombings often increased support for Hitler, as Germans rallied against perceived foreign barbarism. The RAF's area bombing, meant to demoralize the populace, instead hardened resolve, with production in key industries like aircraft manufacturing actually increasing in 1944 due to decentralized efforts and forced labor mobilization.

Similarly, in Vietnam, the U.S. Operation Rolling Thunder (1965-1968) dropped more bombs than in all of World War II, yet it bolstered North Vietnamese determination. The Ho Chi Minh regime used the destruction to propagandize American imperialism, rallying peasants and intellectuals alike. These precedents apply eerily to Iran: the US-Israeli strikes, while damaging infrastructure, have been portrayed by Tehran as a "Zionist-Crusader" assault, echoing WWII's "total war" narratives that unified axis powers temporarily.

In Iraq under Saddam Hussein, post-1991 sanctions and occasional bombings did not topple the regime; instead, they allowed Saddam to consolidate power by blaming external forces for internal hardships, much like Iran's current narrative. Prolonged aerial campaigns without occupation often lead to regime survival, as seen in these cases, setting the stage for Iran's resilience.

סעיף 1: תקדימים היסטוריים – כאשר פצצות בונות נחישות (Hebrew)

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן מבצעי הפצצה, שנועדו לשבור מורל אויב ולכפות כניעה, חיזקו במקום זאת משטרים ואיחדו אוכלוסיות. במלחמת העולם השנייה, ההפצצה האסטרטגית של בעלות הברית על גרמניה, שכוונה לערים כמו המבורג ודרזדן, לא הצליחה לנפץ את אחיזת המשטר הנאצי. למרות נפגעים אזרחיים מסיביים – מעל 600,000 הרוגים ומיליונים עקורים – ההפצצות לעיתים קרובות הגבירו תמיכה בהיטלר, כשהגרמנים התאחדו נגד ברבריות זרה נתפסת. ההפצצה האזורית של ה-RAF, שנועדה לדמורל את האוכלוסייה, במקום זאת הקשיחה נחישות, עם ייצור בתעשיות מפתח כמו ייצור מטוסים שעלה בפועל ב-1944 בגלל מאמצים מבוזרים ועבודת כפייה.

בדומה לכך, בווייטנאם, מבצע רעם מתגלגל האמריקאי (1965-1968) הטיל יותר פצצות מכל מלחמת העולם השנייה, אך הוא חיזק את נחישות צפון וייטנאם. משטר הו צ'י מין השתמש בהרס כדי להפיץ תעמולה על אימפריאליזם אמריקאי, מאחד איכרים ואינטלקטואלים כאחד. תקדימים אלה חלים בצורה מפחידה על איראן: המכות האמריקאיות-ישראליות, בעודן פוגעות בתשתית, הוצגו על ידי טהראן כמתקפה "ציונית-צלבנית", מהדהדות נרטיבים של "מלחמה טוטאלית" במלחמת העולם השנייה שמאחדים כוחות ציר זמנית.

בעיראק תחת סדאם חוסיין, סנקציות לאחר 1991 והפצצות מדי פעם לא הפילו את המשטר; במקום זאת, הן אפשרו לסדאם להתבצר בכוח על ידי האשמת כוחות חיצוניים בקשיים פנימיים, בדומה לנרטיב הנוכחי של איראן. מבצעים אוויריים ממושכים ללא כיבוש מובילים לעיתים קרובות להישרדות משטר, כפי שנראה במקרים אלה, מכינים את הבמה לחוסן איראן.

Section 2: The Rally Around the Flag Effect in Iran

One of the most immediate consequences of the bombing was a surge in national unity. Contrary to Western hopes that strikes would incite uprisings—echoing Trump's calls for Iranians to "rise up"—the attacks triggered a profound rally-around-the-flag effect. Protests that had simmered since the 2022 Mahsa Amini demonstrations dissipated as Iranians, even dissidents, viewed the bombardment as an assault on their homeland rather than the regime.

Historical analyses show this effect is common in authoritarian states under attack. In Iran, state media effectively portrayed the US-Israel alliance as imperial aggressors, leading to widespread displays of solidarity. Flags of the pre-1979 Shah era, once symbols of opposition, were replaced by the Islamic Republic's banner in rallies across Tehran and Isfahan. Polls, albeit regime-controlled, indicated approval ratings for the IRGC soaring to 70%, up from 40% pre-war. This unity extended to the diaspora: while some exiles celebrated Khamenei's death, many in North America marched with Iranian flags, decrying the war.

The regime capitalized on this, raising the "Red Flag of Revenge" over mosques, symbolizing a call to jihad that resonated nationally. Internal divisions—between reformists and hardliners—faded as survival became paramount, allowing the mullahs to purge moderates and entrench extremism.

סעיף 2: אפקט ההתאחדות סביב הדגל באיראן (Hebrew)

אחת ההשלכות המיידיות ביותר של ההפצצה הייתה זינוק באחדות לאומית. בניגוד לתקוות המערב שהמכות יעוררו מרידות – מהדהדות קריאות טראמפ לאיראנים "לקום" – ההתקפות גרמו לאפקט התאחדות סביב הדגל עמוק. מחאות שרתחו מאז הפגנות מהסה אמיני ב-2022 התפוגגו כשאיראנים, אפילו מתנגדים, ראו בהפצצה מתקפה על מולדתם ולא על המשטר.

ניתוחים היסטוריים מראים שאפקט זה נפוץ במדינות אוטוריטריות תחת התקפה. באיראן, תקשורת המדינה הציגה ביעילות את הברית ארה"ב-ישראל כתוקפנים אימפריאליים, מה שגרם להפגנות סולידריות נרחבות. דגלי עידן השאה לפני 1979, פעם סמלי התנגדות, הוחלפו בדגל הרפובליקה האסלאמית בהפגנות בטהראן ובאספהאן. סקרים, אף על פי שהם בשליטת המשטר, הצביעו על דירוגי אישור ל-IRGC שזינקו ל-70%, מעלה מ-40% לפני המלחמה. אחדות זו התרחבה לגולה: בעוד חלק מגולים חגגו את מות ח'אמנאי, רבים בצפון אמריקה צעדו עם דגלי איראן, מגנים את המלחמה.

המשטר ניצל זאת, העלה את "דגל הנקמה האדום" מעל מסגדים, מסמל קריאה לג'יהאד שמהדהד לאומית. חלוקות פנימיות – בין רפורמיסטים לקיצונים – דעכו כשהישרדות הפכה לעליונה, מאפשרת למולות לטהר מתונים ולהתבצר בקיצוניות.

Section 3: Regime Consolidation and Rising Extremism

As the bombings persisted, the regime underwent a transformation. The death of Khamenei created a power vacuum filled by hardline IRGC commanders, who declared a "new Islamic era" of defiance. Internal purges eliminated reformist voices, with figures like former President Hassan Rouhani arrested for "treasonous defeatism." This shift toward extremism was fueled by the rally effect, allowing the regime to implement stricter Sharia laws and mobilize militias under the banner of national defense.

Public support grew as economic hardships—exacerbated by strikes on oil facilities—were blamed on "Zionist sabotage," diverting attention from pre-war corruption. Youth, previously apathetic or oppositional, joined Basij forces in droves, viewing resistance as patriotic duty. The regime's propaganda machine amplified this, drawing parallels to the 1980s Iran-Iraq War, where external threats solidified Khomeini's rule.

Analysts note that without ground forces to exploit divisions, air campaigns often lead to such consolidation, as in Yugoslavia during NATO's 1999 bombing, where Milosevic's popularity temporarily spiked. In Iran, this has resulted in a more radical government, less amenable to diplomacy and more committed to asymmetric warfare.

סעיף 3: התבצרות המשטר ועליית הקיצוניות (Hebrew)

כשההפצצות נמשכו, המשטר עבר שינוי. מות ח'אמנאי יצר ואקום כוח שמולא על ידי מפקדי IRGC קיצוניים, שהכריזו על "עידן אסלאמי חדש" של התרסה. טיהורים פנימיים חיסלו קולות רפורמיסטים, עם דמויות כמו הנשיא לשעבר חסן רוחאני שנעצרו בגין "פסימיזם בוגדני." שינוי זה לקיצוניות הוזן על ידי אפקט ההתאחדות, מאפשר למשטר ליישם חוקי שריעה מחמירים יותר ולגייס מיליציות תחת דגל הגנה לאומית.

תמיכה ציבורית גדלה כשקשיים כלכליים – מוחמרים על ידי מכות על מתקני נפט – הואשמו ב"חבלה ציונית", מסיטים תשומת לב משחיתות לפני מלחמה. צעירים, בעבר אפאתיים או מתנגדים, הצטרפו לכוחות בסיג' בהמוניהם, רואים בהתנגדות חובה פטריוטית. מכונת התעמולה של המשטר הגבירה זאת, מציירת מקבילות למלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80, שבה איומים חיצוניים חיזקו את שלטון ח'ומייני.

מומחים מציינים כי ללא כוחות קרקע לנצל חלוקות, מבצעים אוויריים מובילים לעיתים קרובות להתבצרות כזו, כמו ביוגוסלביה בהפצצת נאט"ו ב-1999, שבה פופולריות מילושביץ' זינקה זמנית. באיראן, זה גרם לממשלה רדיקלית יותר, פחות פתוחה לדיפלומטיה ומחויבת יותר ללוחמה אסימטרית.

Section 4: The Nuclear Path – Resilience Amid Ruins

Paradoxically, the bombings accelerated Iran's nuclear ambitions. Despite initial destruction of facilities, Iran had dispersed its program underground and across proxies, drawing on lessons from Stuxnet and past sabotage. By mid-2025, IAEA reports indicated Iran had rebuilt enrichment capabilities, enriching uranium to 90% weapons-grade levels using advanced centrifuges smuggled via China and Russia.

Sanctions and attacks have historically failed to halt Iran's progress; the 2010 Stuxnet cyberattack delayed but did not destroy the program, and post-JCPOA withdrawal in 2018, Iran expanded its stockpile to over 275 kg of 60% enriched uranium by 2025. The regime, now more extreme, viewed nuclear weapons as the ultimate deterrent, with breakout time reduced to days. Regional setbacks, like losses in Syria and Lebanon, further motivated this pursuit, as Iran sought to restore its "axis of resistance" through atomic might.

Experts argue that military strikes often incentivize weaponization, as seen in Israel's 1981 Osirak raid on Iraq, which spurred Saddam's program. In Iran, the bombings provided political cover for overt nuclearization, with regime survival hinging on this "forbidden fruit."

סעיף 4: הדרך הגרעינית – חוסן בתוך חורבות (Hebrew)

באופן פרדוקסלי, ההפצצות האיצו את שאיפות הגרעין של איראן. למרות הרס ראשוני של מתקנים, איראן פיזרה את תוכניתה מתחת לאדמה ובאמצעות פרוקסים, שואבת לקחים מסטוקסנט וחבלה בעבר. באמצע 2025, דוחות IAEA הצביעו על שחזור יכולות העשרה באיראן, מעשירה אורניום לרמות 90% דרגת נשק באמצעות צנטריפוגות מתקדמות מוברחות דרך סין ורוסיה.

סנקציות ומתקפות כשלו היסטורית לעצור התקדמות איראן; מתקפת הסייבר סטוקסנט ב-2010 עיכבה אך לא הרסה את התוכנית, ולאחר נסיגת JCPOA ב-2018, איראן הרחיבה מלאי ליותר מ-275 ק"ג אורניום מועשר 60% עד 2025. המשטר, כעת קיצוני יותר, ראה בנשק גרעיני את ההרתעה האולטימטיבית, עם זמן פריצה מצומצם ליום. נסיגות אזוריות, כמו אבדות בסוריה ולבנון, מוטיבו זאת עוד יותר, כשאיראן חיפשה לשחזר "ציר ההתנגדות" דרך כוח אטומי.

מומחים טוענים שמכות צבאיות מעודדות לעיתים קרובות נשקיזציה, כפי שנראה בפשיטת אוסירק של ישראל על עיראק ב-1981, שדחפה את תוכנית סדאם. באיראן, ההפצצות סיפקו כיסוי פוליטי לנשקיזציה גלויה, עם הישרדות המשטר תלויה ב"פרי האסור" זה.

Section 5: International Ramifications and a Bleak Future

The strengthened regime has ripple effects globally. Iran's proxies, though weakened, have intensified attacks on Gulf states and shipping lanes, raising oil prices and straining US alliances. China and Russia, viewing the war as anti-hegemonic, have provided covert aid, including missile tech, enabling Iran's nuclear sprint.

Domestically, the US faces backlash: no "rally-around-the-flag" for Trump, with polls showing war weariness. Israel, isolated, contends with heightened threats. The Middle East, already volatile, risks broader conflict as a nuclear Iran alters power balances.

סעיף 5: השלכות בינלאומיות ועתיד קודר (Hebrew)

המשטר המחוזק גורם להשלכות גלובליות. פרוקסים של איראן, אף מוחלשים, הגבירו מתקפות על מדינות המפרץ וערוצי שיט, מעלים מחירי נפט ומאמצים בריתות ארה"ב. סין ורוסיה, רואות במלחמה אנטי-הגמונית, סיפקו סיוע סמוי, כולל טכנולוגיית טילים, מאפשרות ספרינט גרעיני איראני.

בפנים, ארה"ב מתמודדת עם תגובה נגדית: ללא "התאחדות סביב הדגל" לטראמפ, סקרים מראים עייפות מלחמה. ישראל, מבודדת, מתמודדת עם איומים מוגברים. המזרח התיכון, כבר תנודתי, מסכן סכסוך רחב יותר כשאיראן גרעינית משנה מאזני כוחות.

Conclusion

The US-Israeli bombing campaign, far from achieving its goals, has birthed a more resilient, extreme, and nuclear-capable Iran. Historical lessons ignored, the strikes unified a divided nation, entrenched hardliners, and propelled Tehran toward the bomb. As Iran edges closer to nuclear status, the world faces a graver threat, with diplomacy in tatters and escalation inevitable. This is the bitter fruit of unchecked militarism.

מסקנה (Hebrew)

מבצע ההפצצה האמריקאי-ישראלי, רחוק מהשגת מטרותיו, ילד איראן חסונה יותר, קיצונית ובעלת יכולת גרעינית. לקחים היסטוריים שהתעלמו מהם, המכות איחדו אומה מפוצלת, התבצרו קיצונים והניעו טהראן לכיוון הפצצה. כשאיראן מתקרבת למעמד גרעיני, העולם מתמודד עם איום חמור יותר, עם דיפלומטיה בקריסה והסלמה בלתי נמנעת. זה הפרי המר של מיליטריזם ללא ריסון.