Yesterday’s World vs. Tomorrow’s World

By Erez Ziv

---------------------------------------

1982, in the middle of the First Lebanon War, when the IDF invaded Lebanon

all the way to Beirut and fought against Fatah, the PLO, and Palestinian

terror organizations in Lebanon—I was a five-year-old child. I would turn

on the television at five-thirty, right after the nonsense of “Erev Hadash”

ended, and watch “Three Four Five and a Half” with Chompi and Insham, two

talking puppets. I watched the children's plays performed there… I didn’t

know what Fatah or the PLO or the IDF were, or who the Prime Minister or

Finance Minister was. In my imagination there was some troll sitting in a

cave guarding an ancient treasure chest…

My sister and my whole family would say to me, “Why are you wasting your

time on that nonsense on TV,” but I was a devoted viewer of all the stupid

children’s programs and cartoons or dubbed shows on Educational TV and

Channel One in Romema, the Israel Broadcasting Authority. When needed, I

would also check the Lebanese METV channel from Cyprus or the neighbors

from Jordan. Television was my escape from all the crap in life—from school,

from homework and exams, from the children boycotting me, and from the need

to care for my little disabled brother 24/7, and from a mother and older

sister who were always too busy to really be there for me—

I grew up in front of the television, and quite quickly I discovered the

VCR, and that way I could watch Hollywood movies or record things from TV

and save them for later…

Aside from television and the obligation to go to school, do homework,

prepare for exams, and get good grades—nothing interested me. Nothing from

the adult world, and nothing that the kids at school were doing. You could

say I hated my life, the place, and the family I was destined to be born

into. Even though it didn’t help much—in the end I reached the age of 18,

finished high school, and was kicked out into the military stupidity and

Israeli nonsense, into the stupidity and cruelty of the adult world—and of

course I ate shit in large quantities…

Today I don’t watch television at all. At most I listen to the radio and

music. And when I do look at today’s television, what I actually see is the

“telescreen” from 1984—mind-shaping, the pop-politics of a television that

rapes you and slaughters your soul…

24-hour broadcasts of war reports, routine sirens, missiles, interceptions,

running to shelters—and meanwhile the government steals from the people

their money, their rights, and their democracy as always, all in total

lawlessness. Compared to the television of the past, the conclusion is that

today’s media aims to turn viewers into post-traumatic or mentally broken

people for life…

The reality today is that sanity and innocence have died, and along with

them many good things we once took for granted in the twentieth century.

Today the reality is that you are a refugee, an orphan, a lonely dog, and at

any moment the sky can fall on your head and shatter your life and your

world into pieces—and nobody cares, not about you and not about anything.

No one is moved, no one gives a damn. Go look for your friends and you’ll

discover there’s no one. People live in chats, in apps, on websites of tech

giants, consuming content mass-produced by artificial intelligence. No one

sees you, no one hears you, no one cares about you. No one loves anyone, and

what binds people together is murderous hatred, corruption, greed, and

money…

The second half of the twentieth century was far better and more humane to

live in than the world from the year 2000 onward—and where all this will

lead, no one knows…

Sadly, today’s children no longer have a sane, protected, and happy

childhood. Today’s children would laugh at the “nonsense” I used to watch

for hours on television. They no longer play tag or hide-and-seek—they are

screen children with the social skills of autistic individuals, inside an

incubator, connected by a vein to their Matrix, whatever happens—and even

their studies are done through Zoom, if anything can really be learned that

way… That’s the sad reality… And honestly, I completely understand the

younger generation, because on a subconscious level they know how little

anyone cares about them—or will care about them when they grow up—just as I

knew it subconsciously when I was a child…

Maybe I am glorifying the past out of nostalgia—I don’t know. After all, all

the crap and filth that exists today already existed back then, and in fact

has always existed since the beginning of time. But when I compare then to

now, yesterday’s world to tomorrow’s world whose dawn I am in, I don’t

understand how a child can survive all this evil and remain whole in spirit,

not come out broken from life, not lose their sanity, or end up as a

homeless drug addict on the street…

In any case, the only certain thing that can be said is that even if you had

a terrible childhood and youth, they are incomparably better than the rest

of the life waiting ahead of you. Because the only good thing that can be

said about childhood and youth is that no one and nothing good awaits us

when we grow up and reach adulthood—the truly shitty world of adults, all

alone…

------------------------

עולם האתמול מול עולם המחר

מאת ארז זיו

---------------------------------------

1982 באמצע מלחמת לבנון הראשונה כשצה"ל פלש ללבנון עד לביירות ונילחם

בפת"ח ובאש"ף ובאירגוני הטרור הפלסטינים בלבנון אני ילד בן חמש הייתי פוצח

את הטלוויזיה בחמש וחצי מיד אחרי שהשטויות של "ערב חדש" היו ניגמרות

ומסתכל על "שלוש ארבע חמש וחצי" עם צ'ומפי ואינשם שני בובות מדברות

מדובבות והסתכלתי על ההצגות ילדים של השחקנים שם... לא ידעתי מה זה פת"ח

או אש"ף או צה"ל או מי ראש הממשלה ושר האוצר בדימיוני היה לאיזה טרול

שיושב באיזה מערה ושומר על תיבת אוצר עתיקה...

אחותי וכול משפחתי היו אומרים לי "מה אתה מבזבז את הזמן שלך על השטויות

שבטלוויזיה" אבל אני הייתי צופה אדוק בכול תוכניות הילדים המטומטמות

והמצויירות או המדובבות של הטלוויזיה החינוכית ושל רוממה הערוץ הראשון או

רשות השידור ובמקרה הצורך הייתי בודק גם את ערוץ METV הלבנוני מקפריסין או

את השכנים מירדן - הטלוויזיה הייתה המפלט שלי מכול החרא של החיים מבית

הספר מהשיעורים והמבחנים מהחרם של הילדים עליי ועל הצורך לסעוד ולטפל 24/7

אחרי אחי הקטן והסיעודי ומאהא אימא ואחות גדולה שתמיד היו עסוקים מדי

בשביל להיות שם בשבילי באמת -

גדלתי מול הטלוויזיה ודי מהר גיליתי את מכשיר הווידאו וכך יכולתי לראות

סרטים מהוליווד או להקליט מהטלוויזיה ולשמור לאחר כך...

חוץ מהטלוויזיה והחובה של ללכת לבית הספר ולהכין שיעורי בית ולהתכונן

למבחנים ולהוציא ציונים טובים לא עיניין אותי כלום שום דבר מעולם המבוגרים

ושום דבר שהילדים מבית הספר היו עושים אפשר לומר ששנאתי את החיים שלי את

המקום והמשפחה שניגזרתי להיוולד לתוכם למרות שזה לא עזר הרבה בסופו של דבר

הגעתי לגיל 18 וסיימתי תיכון ובעטו אותי החוצה לטימטום הצבאי והישראלי

לטימטום והרשעות של המבוגרים של עולם הגדולים ואני כמובן אכלתי חרא

בכמויות...

היום אני לא מסתכל בכלל על טלוויזיה אם כבר אני מקשיב לרדיו ולמוזיקה -

וכשאני מסתכל על הטלוויזיה של היום אני בעצם רואה את "הטלסקרין" של 1984

את עיצוב התודעה את הפופוליטיקה של טלוויזיה שאונסת אותך בתחת ושוחטת לך

את הנשמה...

שידורים 24 שעות ביממה של דיווחי מלחמות ושיגרת אזעקות וטילים ויירוטים

וריצה למקלטים ותוך כדי הממשלה גונבת לעם את הכסף את הזכויות ואת

הדמוקרטיה כמו תמיד והכול בהפקרות מוחלטת כול זה בהשוואה לטלוויזיה של פעם

המסקנה היא שהתיקשורת של היום המטרה שלה היא להפוך את הצופים לפוסט

טראומטיים או לחולי נפש שבורים לכול החיים...

המציאות כיום היא שהשפיות והתמימות מתו ואיתם מתו עוד הרבה דברים טובים

שלקחנו כמובנים מאליהם במאה העשרים כיום המציאות היא שאתה פליט יתום כלב

בודד שכול רגע יכולים השמיים ליפול על ראשך ולרסק את חייך ואת עולמך

לרסיסים ולאיש לא אכפת לא ממך ולא משום דבר אף אחד לא מתרגש ולא מזיז לו -

לך חפש את החברים שלך ותגלה שאין אף אחד ואנשים חיים הצ'אטים ובאפליקציות

ובאתרים של ענקיות הייטק צורכים תוכן מיוצר בפס ייצור של בינה מלאכותית

ואף אחד לא רואה ולא שומע ולא אכפת לו ממך ואף אחד לא אוהב אף אחד וכול

מה שמלכד את האנשים זו שנאה רצחנית ושחיתות ותאוות בצע וכסף...

המחצית השנייה של המאה בעשרים הייתה הרבה יותר טובה ואנושית לחיות בה מאשר

בעולם החל מ שנת האלפיים ואילך ולאן כול זה יוביל אף אחד לא יודע...

לצערי לילדים של היום אין יותר ילדות שפויה מוגנת ושמחה - הילדים של היום

יצחקו מה"שטויות" שאני הייתי מסתכל שעות עליהם בטלוויזיה הילדים של היום

כבר לא משחקים במשחקי תופסת או מחבואים אלא הם ילדי מסכים עם כישורי חברה

של אוטיסטים בתוך אינקובטור מחוברים בווריד למטריקס שלהם יהיה מה שיהיה -

וגם את הלימודים שלהם הם לומדים דרך הזום אם בכלל אפשר ללמוד משהו ככה...

זו לצערי העובדה... והאמת אני לגמרי מבין את הדור הצעיר היות שהם יודעים

בתת מודע כמה לאף אחד לא אכפת מהם או שיהיה לו אכפת מהם כשיגדלו ממש כשם

שאני בתת מודע ידעתי זאת כשהייתי ילד...

אולי אני עושה לעבר תהילה של נוסטלגיה אינני יודע הרי כול החרא והזיפת שיש

היום כבר היה קיים גם אז ובעצם מעולם היה קיים בעולם מאז ראשית הזמן אולם

כשאני משווה בין אז להיום בין עולם האתמול לעולם המחר שאני בשחריתו אני לא

מבין איך אפשר לשרוד כילד בתוך כול הרוע הזה ולהישאר שלם בנפש ולא לצאת

שבור מהחיים האלה ולצאת משפיות או לגמור כהומלס נרקומן ברחוב...

בכול אופן הדבר היחידי הבטוח שאפשר לומר הוא שגם אם יש לך ילדות ונעורים

מחורבנים הם טובים לאין ערך מול שאר החיים שמצפים לפנייך כי הדבר היחידי

שטוב שאפשר לומר על ילדות ונעורים הוא שאף אחד ושום דבר טוב לא מצפה לנו

כשנתבגר ונגיע לבגרות לעולם המחורבן באמת של המבוגרים לבדנו לגמרי...