There Is No Poetry in the Land of Sparta

By a Former Poet

17/04/2026 00:13

Jews have a large, inflated ego—until the antisemites come with their holocausts and pogroms and return the Jews to their original, small size.

How is this sentence connected to the title about poetry in this land and its absence? In fact, the title should have been “There Is No Culture in the Land of Sparta.” Perhaps I am bitter, because consuming culture, poetry, and art is a matter of age, not of effort.

I grew up on Israeli popular culture of the 1980s and 1990s. In my youth and childhood, I consumed all the Israeli and global music on the radio, and later on MTV via cable. I also watched an endless number of TV series and Hollywood films, as well as Israeli films, and I read books from the public library—mostly classic science fiction. You could say that science fiction was my favorite genre as a teenager.

But no more. At my age, nearing fifty, I stopped consuming culture and art about a decade ago. I don’t listen to new music, I don’t watch new movies, and it’s been twenty years since I opened a book. There’s a limit to how much culture one can consume—especially when you’ve already seen and heard all the genres and formulas.

Today, after what I know about “culture and poetry” in this country and in the world, and about “artists and creators,” I feel nauseated every time I approach any kind of cultural consumption. In my heart, there is deep contempt for the creators of art and culture here and worldwide. To me, they are scum—zeros, prostitutes, drug addicts, sexual deviants, and parasites.

There is nothing “artistic” in the lives of poets or creators of art and culture, nor in the lives of those who help distribute it—editors, screenwriters, critics, filmmakers, actors, directors, poetry magazine editors, and other pimps of art and culture. All of them are corrupt, one by one, engaged in ego wars and endless malice. What do such people have to do with “art and culture”? What do such rotten, cynical frauds have to do with “poetry and literature”?

When I see how much contempt there is in this country toward these people, it makes me happy—because they have earned that contempt honestly and through great effort.

What saddens me are the fools and naive people who fall into their net—young and old alike—who dream of “publishing a book,” who enroll in workshops run by these scum, or pay good money for self-publishing their first poetry book with some miserable, exploitative publisher that feeds them lies. The book quickly becomes toilet paper. No eternity, no readers, no buyers, no reviews—nothing. Total indifference, as if they don’t exist.

All because they didn’t sleep with the right people in the stinking swamp of the “cultural mafia” in this country. And really, none of it matters. It doesn’t matter how “amazing” or “wonderful” the poems are. Poetry in the Land of Sparta has long been dead—or perhaps it never existed at all, only an illusion.

I, too, sinned in my foolish attraction to the magic of poetry. I dreamed of publishing books. Around the age of thirty, in the mid-2000s, I began writing poems. I published a first poetry book, and later collected my best short stories and published them as well—both self-published. Today, they are toilet paper.

When I published my short story collection, I crossed paths with a failed poetry and literature editor (we’ll call him “the editor”). We began corresponding by email. I would send him poems, and he would pretend to read them and give his opinion. After two years, he edited my second and third books, and our correspondence continued.

This editor’s main “merit” was being part of a group of poets with their own journal, where they published themselves and whoever pleased them. Every six months or year, a thick issue would come out—hundreds of pages of narcissistic graphomania: essays, criticism, articles, short stories, poems, and other worthless nonsense. Of course, it also included plenty of insults toward other groups and journals—spitting in others’ faces and creating scandals to get people to read the garbage they published.

This “glorious” editor was actually a small, miserable man with a huge ego. He would tell me he was “the best poet in the country.” His dream was to “escape this stinking country,” but for reasons beyond his control, it never worked out. And so our miserable Otto Weininger had to continue living as a marginal poet and editor, scraping together a living in the “stinking country” he so hated.

You could always count on him to talk down to you if you reached out by email for a bit of emotional support or encouragement. After all, no one gave a damn about me or him, or about my poems, his editing, or their ridiculous journal. Instead, he would belittle me—or worse, humiliate me with sadistic cruelty.

To this day, I don’t know if he ever bothered to read the poems I sent him over the years. Either he would tear them apart (because they weren’t in a “lyrical structure”) or ignore them. But when I started criticizing his condescending attitude, he told me to stop sending him my “trash poems,” reminded me that I owed him everything, that without him I was nothing—that he was the one who turned my “trash poems” into real poetry. In short, he claimed he made me a poet, and if he stopped editing me, it would be the end of me as a poet.

He never agreed to meet me, because leaving Tel Aviv–Ramat Gan was, for him, like going out into the primitive jungle (the periphery). If I wanted to meet him, Muhammad had to come to the mountain—because the mountain had no intention of coming to Muhammad.

The truth is, this “editor” had an ego stretching to the edge of the galaxy. He saw himself as a rebel, a subversive—but in reality, he was bourgeois to the bone, living off family money and barely supporting himself. He maintained connections with other poets and writers through false promises and lies, so they would pay him to edit their books, promising to help them publish their work in the journal he belonged to. That’s how he deceived me and dozens of others, trapped in his lies and false charm, building a reputation as a “talent scout” and “excellent editor.”

Eventually, I understood who I was dealing with. I realized I needed to free myself—especially from the childish illusion of “being a poet” or “being a writer.”

When did I realize it was all an illusion? Again, a matter of age. As another old poet once said: “In your youth, in your twenties and thirties, there is nothing more wonderful than sitting in front of the computer at night and sending telegrams into the cosmos.” But at forty? Fifty? After everything you know? Everything you went through chasing “eternal fame,” which doesn’t exist?

The poetry scene here is rotten to the core. You have critics who have never read a poetry book in their lives, giving reviews based on interests and connections—“you scratch my back, I’ll scratch yours.” You have journal editors and their sycophants acting like closed cults. You have poetry publishers and editors living off the illusions they sell you. And in all of this, no one cares—not about the art, not about the poetry, not about the poems, not about the poet.

In truth, no one reads these poetry journals—just as no one reads the poems. When my editor told me that all this activity isn’t for readers but for libraries and archives, so that cultural researchers can read and study them in fifty or a hundred years—that’s when I understood the magnitude of the illusion called “Hebrew poetry,” and decided to get off that train.

The editor and I are no longer in touch. It’s been nearly a decade since I’ve written poems or stories, because the whole thing is pathetic at its core. Even writing “for the drawer” is peak pathetic. ChatGPT could write all of Hebrew poetry from scratch in a week—and do it better than all those self-important literary figures.

All I have left are a few yellowing, crumbling copies of my books, and on my hard drive—an archive of nearly five thousand files of poems, stories, essays, and articles. I don’t even bother reading them anymore. There’s no point revisiting them and remembering the foolishness and naivety I had when I was neck-deep in that miserable adventure.

Nearly twenty years of writing—ending in nothing.

And I know no one misses it. No one asks where my poems or books disappeared.

As for me, I moved on with my life. I can take comfort in the fact that I didn’t stay on that sinking ship of “Hebrew poetry” for my entire life, only to die like a ruined David Avidan.

The End.

---------------------------------------------------

אין שירה בארץ ספרטה

מאת משורר לשעבר

-------------------------------

17/04/2026 00:13

יהודים יש להם אגו גדול ומנופח עד שבאים האנטישמים עם השואות והפוגרומים

שלהם ומחזירים את היהודים לגודלם המקורי והקטן

כיצד קשור משפט זה לכותרת על השירה בארץ והיעדרה? למעשה הכותרת הייתה

צריכה להיות "אין תרבות בארץ ספרטה" ואולי אני מריר כי צריכת תרבות ושירה

ואומנות היא עיניין של הגיל ולא של התרגיל

אני גדלתי על ברכי התרבות הפופולארית בארץ של שנות השמונים והתשעים

בנעוריי וילדותי צרכתי את כול המוזיקה הישראלית והעולמית שהייתה ברדיו

ומאוחר יותר ב MTV בכבלים ראיתי גם מספר אינסופי של סדרות וסרטים

הוליוודים וסרטים ישראלים וקראתי ספרים מהספרייה הציבורית בעיקר ספרי מדע

בדיוני קלאסיים אפשר לומר שז'אנר המדע הבדיוני היה חביב עליי במיוחד בתור

נער - אולם לא עוד בגילי הקרוב לחמישים אני הפסקתי כבר לפני עשור לצרוך

תרבות ואומנות אינני שומע מוזיקה חדשה ואינני רואה סרטים חדשים וכבר עשרים

שנה מאז שפתחתי ספר - יש גבול לכמה שאפשר לצרוך תרבות בייחוד כשאתה כבר

ראית ושמעת את כול הז'אנרים והנוסחאות למעשה כיום אחרי מה שאני יודע על

"תרבות ושירה" בארץ וגם העולם ועל "אמנים ואומנים ויוצרים" בארץ ובעולם יש

לי הרגשת קבס כול פעם שאני מתקרב לצריכת "תרבות" כולשהי ובליבי יש בוז

עמוק ליוצרי האומנות והתרבות בארץ ובעולם מבחינתי מדובר על חלאות אדם

אפסים מאופסים זונות ונרקומנים סוטי מין ועלוקות אדם... למעשה אין שום דבר

"אומנותי" בחייהם של כותבי שירה או יוצרי אומנות או תרבות ואף לא בחייהם

של אלה שעוזרים בהפצתה כגון שאר חלאות אדם - עורכים תסריטאים מבקרים

קולנוענים שחקנים בימאים עורכי כתבי עת לשירה ושאר סרסורי אומנות ותרבות

כולם מושחתים אחד אחד עסוקים במלחמות אגו וברוע אינסופי - מה לאותם חלאות

ול"אומנות ותרבות"? מה לאותם מושחתים רקובים ציניים ורמאים ול"שירה

וספרות"? כשאני רואה כמה בוז יש בארץ לאותם אנשים זה משמח אותי כי הם זכו

בבוז זה ביושר ובעמל רב...

מה שעצוב לי זה אותם כסילים ושוטים תמימים שנופלים לרשתם אותם אנשים

צעירים וזקנים כאחד שחולמים על "להוציא ספר" ונירשמים לסדנאות של אותם

חלאות או משלמים במיטב כספם על הוצאה עצמית של ספר שירה ראשון באיזה הוצאה

עלובה ועשקנית שמבטיחה להם שקרים והספר ניגרס לניירות טואלט תוך כלום זמן

לא נצח ולא קוראים ולא קונים גם לא ביקורת ולא כלום התעלמות גורפת כאילו

אינם קיימים הכול בגלל שלא שכבו עם האנשים הנכונים בביצה המסריחה של

"מאפיית התרבות" בארץ - ובעצם כול זה איננו משנה אין זה משנה כמה השירים

יהיו "מדהימים" או "ניפלאים" השירה בארץ ספרטה מתה מזמן ואולי בעצם מעולם

לא הייתה אלא אשלייה...

גם אני חטאתי בטיפשותי במשיכה לקסם השירה וחלמתי להוציא ספרים ואף התחלתי

לכתוב לקראת גיל שלושים שלי אמצא שנות האלפיים שירים ואכן הוצאתי ספר שירה

ראשון ולאחריו אספתי את מיטב סיפוריי הקצרים והוצאתי אותם לאור - שני

הספרים יצאו בהוצאה עצמית וכיום הם ניירות טואלט...

בכול אופן כשהוצאתי את ספר סיפורי הקצרים הצטלבה דרכי עם עורך שירה וספרות

כושל (ניקרא לו בחיבור זה "העורך") והתחלנו לשמור על קשר באימייל אני

הייתי שולח לו שירים והוא היה מעמיד פנים שהוא קרא וחווה את דעתו כעבור

שנתיים הוא ערך את ספר שיריי השני וספרי השלישי וכך המשיכה ההתכתבות

בינינו...

אותו עורך המעלה שלו הוא חברותו בחבורת משוררים עם כתב עת משלהם בו הם היו

מפרסמים את עצמם ואת כול מי שמצא חן בעיניהם ואחד לחצי שנה שנה היה יוצא

גיליון שמן מלא בכמה מאות עמודים של גרפומניה נרקיסיסטית מטעם עצמם מסות

ביקורתיות מאמרים סיפורים קצרים שירים ושאר שטויות חסרות ערך וכמובן שלל

עלבונות כלפיי חבורות משוררים וכתבי עת אחרים כמיטב המסורת של לירוק

בעיניהם של אחרים וליצור סקנדל כדי שיקראו את הזבל שפרסמת...

אותו עורך מהולל שהיה למעשה איש קטן ואומלל עם אגו גדול שהיה אומר לי שהוא

"המשורר הכי טוב בארץ" החלום שלו היה "לעוף מהארץ המסריחה הזו" אבל מסיבות

שאינם תלויות בו זה תמיד לא הצליח לו לאוטו ויינינגר האומלל שלנו וכך נאלץ

היה "המשורר הגדול מכולם" להמשיך ולחיות כאיזה משורר נידח ועורך שתמיד

צריך לקושש את פרנסתו ב"ארץ המסריחה" שכה שנא...

תמיד היה אפשר לסמוך עליו שיתנשא מעלייך ברגע שתפנה אליו במייל עם צורך

במעט סעד נפשי או מילת עידוד אחרי הכול אף אחד לא שם זין לא עלי ולא עליו

ולא על השירים שלי או העריכה שלו או על כתב העת הקיקיוני שלהם ובמקום זאת

הוא היה "תופס עליי תחת" או גרוע יותר משפיל אותי עד עפר בסדיסטיות של

מניאק

אינני יודע עד היום אם היה טורח בכלל לקרוא את השירים ששלחתי לו במרוצת

השנים מתוך תמימות וטיפשות אבל הוא היה או קוטל אותם (כי לא היו במבנה של

שיר לירי) או פשוט מתעלם אבל ברגע שהתחלתי לבקר אותו על היחס המתנשא שלו

הוא אמר לי להפסיק לשלוח לו את השיריי ה"זבל שלך" והזכיר לי כי אני חייב

לו הכול ושבלעדיו אני כלום ושהוא זה שהפך את "שירי הזבל שלך" לשירים

אמיתיים או בקיצור הוא זה שהפך אותי למשורר ושאם יחליט להפסיק לערוך אותי

זה יהיה סופי כמשורר...

הוא מעולם לא הסכים להיפגש איתי היות ולצאת מתל אביב - רמת גן היה מבחינתו

לצאת אל הג'ונגל הפרימיטיבי (פריפריה) כלומר אם אני רוצה לפגוש אותו אז

שמוחמד יבוא אל ההר כי ההר לא בא לו לבוא למוחמד...

יש לומר אמת על אותו "עורך" היה לו אגו מפה עד קצה הגלקסיה הוא ראה בעצמו

מורד עלק וחתרני אבל האמת היה בורגני עד לשד עצמותיו חי מכסף של המשפחה

שלו ובקושי התפרנס בכוחות עצמו... הוא ידע לשמור על קשר עם עוד מיני

משוררים וסופרים תוך כדי הבטחות שווא ושקרים כדי שישלמו לו שיערוך את

ספריהם והוא "יעזור להם" לפרסם מיצירותיהם בכתב העת שהיה חבר בו כך היה

מוליך אותי ועוד עשרות שולל שבויים בשקריו ובהבטחותיו ובקסמיו הכוזבים...

וכך בנה לו מוניטין של "מגלה כישרונות" ו"עורך מצויין"...

בסופו של דבר הבנתי עם מי יש לי עסק והבנתי שאני צריך להשתחרר ממנו ובעיקר

להשתחרר מהאשלייה האינפנטילית של "להיות משורר" או "להיות סופר"...

מתי הבנתי שזה הכול אשלייה? שוב שאלה של גיל - כפי שהגדיר זאת משורר זקן

אחר "בגיל הנעורים או העשרים והשלושים אין דבר ניפלא יותר מאשר לשבת מול

המחשב באמצע הלילה ולישלוח מברקים אל הקוסמוס" אבל בגיל ארבעים? וחמישים?

לאור כול החרא שאתה יודע? כול החרא שעברת ברדיפה אחר "תהילת נצח" שאיננה

קיימת למעשה...

סצנת השירה בארץ רקובה מהיסוד יש לך מבקרי שירה שלא קראו ספר שירה מימיהם

שנותנים ביקורת לפי אינטרסים וקשרים ו"יד רוחצת יד"... יש לך עורכי כתב עת

ומלכחי הפינכה שלהם שמתנהלים כמו כתות סגורות... יש לך עורכי שירה והוצאות

לאור של שירה שקיימות מהאשליות שהם מוכרים לך - ובתוך כול זה לאף אחד לא

אכפת לא מהאומנות ולא מהשירה ולא מהשירים ולא מהמשורר - ובעצם כול כתבי

השירה האלה אף אחד לא קורא אותם ממש כשם שאת השירים אף אחד לא קורא - ברגע

שהעורך שלי אמר לי שלמעשה כול העשייה בכתבי העת בארץ היא אינם לקוראים אלא

לספריות ולאוספים ציבוריים כדי שחוקרי תרבות יוכלו לקרוא ולחקור אותם בעוד

חמישים או מאה שנה - ברגע שאמר לי את זה הבנתי את גודל האשלייה שניקראת

"השירה עיברית" והחלטתי שאני יורד מהרכבת הזו...

אני והעורך כבר לא בקשר וזה כבר קרוב לעשור שאינני כותב שירים או סיפורים

כי כול העיניין פתטי מיסודו אפילו לכתוב למגירה זה שיא הפתטיות... chatGPT

יכול לכתוב את כול השירה העיברית כולה מההתחלה תוך שבוע אחד בלבד ואף יעשה

זטת בצורה הרבה יותר טובה מאשר עושים זאת כול אותם אנשי שירה וספרות

מנופחים מחשיבות עצמית...

נישארו לי כמה עותקים מצהיבים ומתפוררים מהספרים של שירי וסיפוריי הקצרים

וכן בדיסק הקשיח של המחשב יש עדיין את ארכיון הכתבים שלי קרוב ל חמשת

אלפים קבצי אופיס של שירים וסיפורים וחיבורים ומאמרים - האמת אני כבר לא

טורח לקרוא אותם יותר - אין כול טעם לשוב אליהם ולהיזכר בטיפשות ובתמימות

שהייתה לי כשהייתי שקוע עד לצוואר בכול ההרפתקאה המחורבנת הזו...

קרוב לעשרים שנה של כתיבה שהסתיימה בכלום אחד גדול ואני יודע שאיש איננו

מתגעגע ואיש איננו שואל לאן נעלמו שיריי או ספריי...

באשר אליי המשכתי הלאה בדרכי בחיים ואני יכול להתנחם שלא נישארתי כול חיי

על סיפון האונייה הטובעת הזו של "השירה העיברית" כדי למות כמו דויד אבידן

מחורבן...

סוף.