The Beliefs of a Half Crazy Person

By Anonymous

I am an old man now.

An old, sick, half-crazy man sitting in a small room with medicine bottles beside the bed and hospital papers piled on the table like unpaid debts to life itself.

The doctors tell me the cancer is spreading. They speak carefully, gently, with the kind eyes people reserve for the dying. They no longer speak about “recovery.” They speak about “time.” A year, maybe two. Maybe more if the treatments work. Maybe less if they do not.

Funny thing is, death no longer frightens me the way life once did.

Life frightened me far more.

When you are young, people imagine the future as an open road. Mine was never an open road. Mine was a narrow hallway in an old building with locked doors on both sides. Ever since I finished high school and was diagnosed with schizophrenia, the world quietly pushed me aside. Not always with cruelty. Sometimes with pity. Sometimes with bureaucracy. Sometimes with silence.

Silence can wound a person more deeply than hatred.

I never became what people call “successful.” I never had higher education. Never built a career. Never had a wife waiting for me at home. Never had children calling me father. Most of my life was spent inside group homes and mental health institutions, moving from one small room to another, living under rules created by healthy people for broken people.

The sane live in the sunlight.

People like me learn to survive in the shadows.

I watched others move forward through life while I remained behind like a forgotten object at the bottom of a drawer. They traveled. Married. Built families. Bought homes. Argued about politics and taxes and careers. I argued with voices in my head and social workers over medication forms.

There are many kinds of poverty.

Not all of them are financial.

Some people are poor in love.

Some are poor in dignity.

Some are poor in memories worth revisiting.

And yet strangely, despite everything, I was not completely abandoned by humanity.

There were good people in my life once.

I think about them often now.

My mother, with tired eyes and gentle hands, trying to protect a son she did not fully understand. My father, silent and proud, carrying disappointments he never dared to speak aloud. My brother and sister when we were still young enough to laugh together before life hardened all of us into separate lonely islands.

I think about my grandmother most of all sometimes. Old people understand sadness better than the young. She never looked at me with fear after my diagnosis. She still looked at me as if I were simply her grandson and not a medical condition.

I miss my friends from youth.

God, how I miss them.

Back then we still believed life was beginning. We sat on benches at night talking about music, girls, dreams, politics, films, futures that never arrived. One by one they disappeared into adulthood while I disappeared into illness.

And my best friend.

The one who cut ties with me.

For years I hated him for leaving. I replayed our last conversations endlessly in my mind like damaged recordings. But now, standing near the end of life, I understand something painful: people are weak. Even good people become frightened by suffering that lasts too long. Some people leave not because they stop loving you, but because they no longer know how to remain.

I forgive him now.

There were roommates too throughout the years. Most were broken souls like myself. Some angry. Some dangerous. Some unbearably lonely. Yet among them there were kind people too. Men who shared cigarettes with me when I had none. Men who sat with me during panic attacks. Men who told jokes in miserable places just to make another suffering person smile for five minutes.

And I remember the social worker who helped me for many years.

A good woman.

One of those rare people who still carried human warmth inside a cold professional system. She helped me with paperwork, hospitals, apartments, crises, despair. Sometimes she simply listened. Healthy people underestimate the power of being listened to. A lonely person can survive another month from one honest conversation.

I did not achieve much in life.

That sentence once filled me with rage.

Now it fills me with peace.

For years I was angry. Angry at healthy people. Angry at society. Angry at God if God existed at all. Angry at my illness. Angry at the humiliations. Angry at watching my youth disappear while I stood still.

I was depressed for decades.

I thought my life was a failed life.

Then came the cancer.

And strangely, cancer did something schizophrenia never could.

It silenced the noise.

When death becomes real—not philosophical, not distant, not poetic, but real—something changes inside a person. The illusions fall apart. The ego weakens. The endless comparisons to others become meaningless.

I began spending long nights awake listening to people describe near death experiences. Men and women from different countries, religions, backgrounds. Some religious, some atheists. They all described similar things: light, peace, love, reunion, release from fear.

I began reading about Buddhism. About reincarnation. Karma. Impermanence. The illusion of possession. The endless cycle of suffering and rebirth.

And slowly, something inside me transformed.

Not suddenly.

Not dramatically.

Quietly.

Like winter turning into spring one invisible degree at a time.

I realized that the people I lost were not truly lost.

My mother still exists inside me because I remember her voice. My father still exists because I carry parts of his personality inside myself. My grandmother still lives in my memories. My old friends still exist in the stories only I can remember now.

Nothing truly disappears.

Not love.

Not kindness.

Not grief.

Human beings think loss means annihilation. But memory is a form of continued existence. The dead continue living inside the souls of the living.

And maybe beyond that too.

I also realized my failures were perhaps not failures at all.

Maybe my life was never supposed to resemble other people's lives. Maybe fate, karma, illness, circumstance—all these forces shaped a different path for me long before I understood it. I spent years torturing myself for not becoming what society admired.

But society admires strange things.

Money. Status. Competition. Appearance.

A man can be rich and spiritually empty.

A man can be admired and utterly unloved.

And another man—a poor schizophrenic hidden away in forgotten institutions—may still possess a soul capable of love, compassion, reflection, and hope.

Who then is truly successful?

Today I no longer believe death is the end.

People may call me delusional. Perhaps they always have. Maybe this essay itself is only the final comforting fantasy of a dying half-crazy man drugged by morphine and fear.

But I do not think so.

For the first time in my life, I feel certainty.

I believe the soul is eternal.

I believe consciousness continues.

I believe all the good things we truly loved remain waiting for us somewhere beyond this world of hospitals, disappointments, loneliness, and decay.

I believe I will see my parents again.

I believe I will meet the friends I lost.

I believe the broken parts of me will finally become whole.

And strangely, because of this, I no longer feel cheated by life.

I no longer feel like a victim.

I no longer feel hatred toward healthy people or successful people or even toward God.

I sit quietly now. I meditate. I listen to soft music. I think about the past without bitterness. Sometimes I even smile remembering small things: coffee with an old roommate, my mother calling my name from another room, laughing with friends during summer nights long ago.

These moments were not meaningless.

They were life itself.

Maybe that is the final wisdom of a half crazy person:

That love matters more than achievement.

That memory defeats death.

That suffering can deepen the soul instead of destroying it.

And that no human life is truly small if someone, somewhere, was loved.

The end is coming closer now.

I feel it.

But I am no longer standing before a dark abyss.

I am standing near a doorway.

And on the other side of that doorway, I believe someone is waiting for me.

------

האמונות של אדם חצי משוגע

מאת אנונימי

אני אדם זקן עכשיו.

אדם זקן, חולה, חצי משוגע, שיושב בחדר קטן כשבקבוקי תרופות מונחים ליד המיטה וניירות מבית החולים נערמים על השולחן כמו חובות שלא שולמו לחיים עצמם.

הרופאים אומרים לי שהסרטן מתפשט. הם מדברים בזהירות, בעדינות, עם אותו מבט בעיניים שאנשים שומרים עבור מי שעומד למות. הם כבר לא מדברים על "החלמה". הם מדברים על "זמן". שנה, אולי שנתיים. אולי יותר אם הטיפולים יעזרו. אולי פחות אם לא.

הדבר המצחיק הוא שהמוות כבר לא מפחיד אותי כמו שהחיים הפחידו אותי פעם.

החיים הפחידו אותי הרבה יותר.

כשאדם צעיר, אנשים מדמיינים את העתיד כדרך פתוחה. הדרך שלי מעולם לא הייתה פתוחה. הדרך שלי הייתה מסדרון צר בבניין ישן עם דלתות נעולות משני הצדדים. מאז שסיימתי תיכון ואובחנתי כסכיזופרן, העולם דחק אותי הצידה בשקט. לא תמיד באכזריות. לפעמים מתוך רחמים. לפעמים דרך בירוקרטיה. ולפעמים דרך שתיקה.

שתיקה יכולה לפצוע אדם עמוק יותר משנאה.

מעולם לא הפכתי למה שאנשים קוראים לו "מצליח". לא הייתה לי השכלה גבוהה. לא בניתי קריירה. לא הייתה לי אישה שמחכה לי בבית. לא היו לי ילדים שקוראים לי אבא. רוב חיי עברו בדיור מוגן ובמוסדות לבריאות הנפש, עובר מחדר קטן אחד לאחר, חי תחת חוקים שאנשים בריאים יצרו עבור אנשים שבורים.

השפויים חיים באור השמש.

אנשים כמוני לומדים לשרוד בצללים.

ראיתי אחרים מתקדמים בחיים בזמן שאני נשארתי מאחור כמו חפץ שנשכח בתחתית מגירה. הם טיילו. התחתנו. הקימו משפחות. קנו בתים. התווכחו על פוליטיקה ומסים וקריירות. ואני התווכחתי עם קולות בראש שלי ועם עובדים סוציאליים על טפסי תרופות.

יש סוגים רבים של עוני.

לא כולם כלכליים.

יש אנשים עניים באהבה.

יש אנשים עניים בכבוד.

ויש אנשים עניים בזיכרונות שכדאי לחזור אליהם.

ובכל זאת, למרבה הפלא, למרות הכול, לא ננטשתי לחלוטין על ידי האנושות.

היו אנשים טובים בחיי פעם.

אני חושב עליהם הרבה עכשיו.

אמא שלי, עם עיניים עייפות וידיים עדינות, שניסתה להגן על בן שהיא לא באמת הבינה. אבא שלי, שקט וגאה, שנשא אכזבות שמעולם לא העז לומר בקול. אחי ואחותי כשהיינו עדיין צעירים מספיק כדי לצחוק יחד לפני שהחיים הקשיחו את כולנו לאיים בודדים ונפרדים.

אני חושב על סבתא שלי יותר מכולם לפעמים. אנשים זקנים מבינים עצב טוב יותר מצעירים. היא מעולם לא הסתכלה עליי בפחד אחרי האבחנה שלי. היא עדיין הסתכלה עליי כאילו אני פשוט הנכד שלה ולא מצב רפואי.

אני מתגעגע לחברים שלי מהנעורים.

אלוהים, כמה שאני מתגעגע אליהם.

אז עוד האמנו שהחיים רק מתחילים. ישבנו על ספסלים בלילות ודיברנו על מוזיקה, בנות, חלומות, פוליטיקה, סרטים, עתידים שמעולם לא הגיעו. אחד אחד הם נעלמו אל תוך חיי המבוגרים בזמן שאני נעלמתי אל תוך המחלה.

והחבר הכי טוב שלי.

זה שניתק איתי קשר.

במשך שנים שנאתי אותו על שעזב. השמעתי בראשי שוב ושוב את השיחות האחרונות שלנו כמו הקלטות פגומות. אבל עכשיו, כשאני עומד קרוב לסוף החיים, אני מבין משהו כואב: אנשים הם חלשים. אפילו אנשים טובים מפחדים מסבל שנמשך יותר מדי זמן. יש אנשים שעוזבים לא כי הפסיקו לאהוב אותך, אלא כי הם כבר לא יודעים איך להישאר.

אני סולח לו עכשיו.

היו גם שותפים לחדר לאורך השנים. רובם נשמות שבורות כמוני. חלקם כועסים. חלקם מסוכנים. חלקם בודדים בצורה בלתי נסבלת. ובכל זאת ביניהם היו גם אנשים טובים. גברים שחלקו איתי סיגריות כשלא היה לי כסף. גברים שישבו איתי בזמן התקפי חרדה. גברים שסיפרו בדיחות במקומות אומללים רק כדי לגרום לאדם סובל אחר לחייך לחמש דקות.

ואני זוכר את העובדת הסוציאלית שליוותה אותי שנים רבות.

אישה טובה.

מאותם אנשים נדירים שעדיין נשאר בהם חום אנושי בתוך מערכת מקצועית קרה. היא עזרה לי עם טפסים, בתי חולים, דירות, משברים, ייאוש. לפעמים היא פשוט הקשיבה. אנשים בריאים ממעיטים בכוח של שמישהו באמת מקשיב לך. אדם בודד יכול לשרוד עוד חודש בזכות שיחה כנה אחת.

לא השגתי הרבה בחיים.

המשפט הזה פעם מילא אותי בזעם.

היום הוא ממלא אותי בשלום.

במשך שנים הייתי כועס. כועס על אנשים בריאים. כועס על החברה. כועס על אלוהים אם אלוהים בכלל קיים. כועס על המחלה שלי. כועס על ההשפלות. כועס על כך שראיתי את נעוריי נעלמים בזמן שאני עומד במקום.

הייתי מדוכא במשך עשרות שנים.

חשבתי שהחיים שלי הם חיים שנכשלו.

ואז הגיע הסרטן.

ובאופן מוזר, הסרטן עשה משהו שסכיזופרניה מעולם לא הצליחה לעשות.

הוא השתיק את הרעש.

כשמוות הופך למשהו אמיתי — לא פילוסופי, לא רחוק, לא פיוטי — אלא אמיתי, משהו משתנה בתוך האדם. האשליות מתפרקות. האגו נחלש. ההשוואות האינסופיות לאחרים מאבדות משמעות.

התחלתי להעביר לילות ארוכים בהאזנה לאנשים שמתארים חוויות סף מוות. גברים ונשים ממדינות שונות, דתות שונות ורקעים שונים. חלקם דתיים, חלקם אתאיסטים. כולם תיארו דברים דומים: אור, שלווה, אהבה, איחוד, שחרור מפחד.

התחלתי לקרוא על בודהיזם. על גלגול נשמות. על קארמה. על ארעיות. על האשליה של בעלות. על מעגל הסבל והלידה מחדש.

ולאט לאט משהו בתוכי השתנה.

לא בפתאומיות.

לא בדרמה.

בשקט.

כמו חורף שהופך לאביב מעלה אחת בלתי נראית בכל פעם.

הבנתי שהאנשים שאיבדתי לא באמת אבדו.

אמא שלי עדיין קיימת בתוכי כי אני זוכר את הקול שלה. אבא שלי עדיין קיים כי אני נושא בתוכי חלקים מהאופי שלו. סבתא שלי עדיין חיה בזיכרונות שלי. החברים הישנים שלי עדיין קיימים בסיפורים שרק אני עוד זוכר עכשיו.

שום דבר לא באמת נעלם.

לא אהבה.

לא טוב לב.

לא כאב.

בני אדם חושבים שאובדן פירושו מחיקה מוחלטת. אבל זיכרון הוא צורה של המשך קיום. המתים ממשיכים לחיות בתוך נשמותיהם של החיים.

ואולי גם מעבר לזה.

גם הבנתי שהכישלונות שלי אולי כלל לא היו כישלונות.

אולי החיים שלי מעולם לא היו אמורים להיראות כמו החיים של אנשים אחרים. אולי גורל, קארמה, מחלה ונסיבות — כל אלה עיצבו עבורי דרך אחרת הרבה לפני שהבנתי זאת. במשך שנים עיניתי את עצמי בגלל שלא הפכתי למה שהחברה מעריצה.

אבל החברה מעריצה דברים מוזרים.

כסף. מעמד. תחרות. מראה חיצוני.

אדם יכול להיות עשיר וריק מבחינה רוחנית.

אדם יכול להיות נערץ ועם זאת בלתי אהוב לחלוטין.

ואדם אחר — סכיזופרן עני שמוחבא במוסדות נשכחים — עדיין יכול להחזיק בנשמה שמסוגלת לאהבה, חמלה, מחשבה ותקווה.

מי מהם באמת מצליח?

היום אני כבר לא מאמין שהמוות הוא הסוף.

אנשים אולי יקראו לי הזוי. אולי תמיד קראו לי כך. אולי החיבור הזה עצמו הוא רק הפנטזיה האחרונה והמנחמת של אדם גוסס וחצי משוגע שמטושטש ממורפיום ופחד.

אבל אני לא חושב כך.

לראשונה בחיי, אני מרגיש ודאות.

אני מאמין שהנשמה היא נצחית.

אני מאמין שהתודעה ממשיכה להתקיים.

אני מאמין שכל הדברים הטובים שאהבנו באמת עדיין מחכים לנו איפשהו מעבר לעולם הזה של בתי חולים, אכזבות, בדידות וריקבון.

אני מאמין שאפגוש שוב את הוריי.

אני מאמין שאפגוש את החברים שאיבדתי.

אני מאמין שהחלקים השבורים שבתוכי יהפכו סוף סוף לשלמים.

ובאופן מוזר, בגלל זה, אני כבר לא מרגיש שהחיים רימו אותי.

אני כבר לא מרגיש קורבן.

אני כבר לא מרגיש שנאה כלפי אנשים בריאים או מצליחים או אפילו כלפי אלוהים.

אני יושב בשקט עכשיו. אני עושה מדיטציה. אני מאזין למוזיקה שקטה. אני חושב על העבר בלי מרירות. לפעמים אני אפילו מחייך כשאני נזכר בדברים קטנים: קפה עם שותף ישן לחדר, אמא שלי קוראת בשמי מחדר אחר, צוחק עם חברים בלילות קיץ לפני שנים רבות.

הרגעים האלה לא היו חסרי משמעות.

אלה היו החיים עצמם.

אולי זו החוכמה האחרונה של אדם חצי משוגע:

שאהבה חשובה יותר מהישגים.

שזיכרון מנצח את המוות.

שסבל יכול להעמיק את הנשמה במקום להרוס אותה.

ושאף חיים אנושיים אינם באמת קטנים אם מישהו, איפשהו, אהב אותך.

הסוף מתקרב עכשיו.

אני מרגיש אותו.

אבל אני כבר לא עומד מול תהום חשוכה.

אני עומד ליד דלת.

ומעבר לדלת הזאת, אני מאמין שמישהו מחכה לי.