The Man in the Green Coat

by Anonymous

The people in the neighborhood knew him only as the man in the green coat.

In winter rain, in dusty summer evenings, in crowded buses and empty streets, he wore the same old dark green coat his father had bought him when he was still a quiet nervous boy. The sleeves were worn thin near the wrists, and one of the buttons had been replaced years ago with a different color, but he never stopped wearing it. Sometimes he thought the coat was the only thing in his life that had stayed loyal to him.

He had always been a stranger.

Even inside his own family he felt like an unwanted guest who had overstayed his visit. His childhood home was filled with shouting, long silences, slammed doors, and disappointments nobody explained. He learned early to disappear into corners and into his own thoughts. Teachers called him distracted. Relatives whispered that something was wrong with him. Other children sensed his loneliness the way animals sense weakness.

When he was young he tried painting. He spent long afternoons mixing colors nobody understood, painting lonely buildings, cloudy skies, old train stations, empty parks at dusk. But eventually life became too heavy, and he stopped.

Then came photography. He wandered through cities carrying an old camera, taking pictures of forgotten things: abandoned bicycles, cracked windows, tired faces waiting at bus stops. He liked photographing people from behind because it felt more honest somehow. But photography too faded away with time.

In his thirties he began writing poetry late at night while listening to the radio. He published a small book that almost nobody bought. Still, somewhere out there, a few strangers had read his words and understood him for a brief moment. That was enough.

In his forties he taught himself computer programming from old books and internet forums. Sitting alone in dim apartments and rented rooms, he wrote code for strange little projects nobody had asked for. Tiny games. Utilities. Experimental software. He released most of it for free under open-source licenses because he believed knowledge should belong to everyone.

He built personal websites too — fragile islands floating quietly in the endless noise of the internet. Some people visited for a while, left messages, then vanished forever. Online friendships came and went like ghosts.

Years passed.

His hair turned gray. His hands became slower. The world changed into something louder, faster, and colder than he remembered.

Then, in his older years, he rented a small apartment with a kind roommate named Eli. The apartment was old and imperfect. The kitchen pipes rattled at night. The windows let in cold air during winter. But it became the closest thing to peace he had ever known.

In the evenings they sat together drinking tea while an old radio played songs from decades long gone. Sometimes jazz. Sometimes old Russian songs. Sometimes forgotten Hebrew ballads from another century.

They spoke for hours about life.

About people they had lost.

About growing old.

About how strange it was that loneliness could exist even in crowded cities full of millions of people.

Eli never tried to fix him or analyze him. That alone felt like a miracle.

One rainy evening Eli finally asked him about the green coat.

The old man smiled faintly and touched the sleeve.

“My father bought it for me when I was young,” he said quietly. “Back then I thought if I kept wearing it long enough maybe one day I would become someone else.”

“And did you?”

The old man looked toward the rain against the window.

“No,” he answered after a long silence. “But maybe that’s alright.”

The radio continued playing softly in the background while the two old men sat together in the dim apartment, listening to the storm outside and to the distant echoes of lives that had never quite belonged anywhere.

------------------------------------------

האיש במעיל הירוק

מאת אנונימי

אנשי השכונה הכירו אותו רק בשם האיש במעיל הירוק.

בגשמי החורף, בערבי הקיץ המאובקים, באוטובוסים צפופים וברחובות ריקים, הוא תמיד לבש את אותו מעיל ירוק כהה שאביו קנה לו כשהיה עדיין ילד שקט ועצבני. השרוולים כבר היו שחוקים ליד פרקי הידיים, ואחד הכפתורים הוחלף לפני שנים בכפתור בצבע אחר, אבל הוא מעולם לא הפסיק ללבוש אותו. לפעמים חשב שזה הדבר היחיד בחייו שנשאר נאמן לו.

הוא תמיד היה זר.

אפילו בתוך משפחתו שלו הרגיש כמו אורח לא רצוי שנשאר יותר מדי זמן. בית ילדותו היה מלא בצעקות, בשתיקות ארוכות, בדלתות נטרקות ובאכזבות שאיש לא הסביר. כבר מגיל צעיר למד להיעלם אל תוך פינות ואל תוך מחשבותיו. המורים קראו לו "מרחף". קרובי המשפחה לחשו שמשהו בו לא בסדר. ילדים אחרים הרגישו את הבדידות שלו כמו שחיות מרגישות חולשה.

כשהיה צעיר ניסה ללמוד ציור. הוא היה מבלה אחר צהריים ארוכים בערבוב צבעים שאיש לא הבין, מצייר בניינים בודדים, שמיים מעוננים, תחנות רכבת ישנות ופארקים ריקים בשעת דמדומים. אבל עם הזמן החיים נעשו כבדים מדי והוא הפסיק.

אחר כך הגיעה הצילום.

הוא שוטט בערים עם מצלמה ישנה וצילם דברים נשכחים: אופניים נטושים, חלונות סדוקים, פרצופים עייפים בתחנות אוטובוס. הוא אהב לצלם אנשים מאחור כי זה הרגיש לו איכשהו יותר אמיתי. אבל גם הצילום דעך עם השנים.

בשנות השלושים לחייו התחיל לכתוב שירה בלילות בזמן שהאזין לרדיו. הוא פרסם ספר קטן שכמעט איש לא קנה. ובכל זאת, אי שם בעולם, כמה זרים קראו את המילים שלו והבינו אותו לרגע קצר. זה הספיק לו.

בשנות הארבעים לחייו לימד את עצמו תיכנות מחשבים מספרים ישנים ומפורומים באינטרנט. יושב לבדו בדירות אפלוליות ובחדרים שכורים, כתב קוד לפרויקטים מוזרים שאיש לא ביקש ממנו. משחקים קטנים. תוכנות עזר. תוכנות ניסיוניות. את רובם שחרר בחינם ובקוד פתוח כי האמין שידע צריך להיות שייך לכולם.

הוא גם בנה אתרי אינטרנט אישיים — איים שקטים ושבריריים שצפו בתוך הרעש האינסופי של האינטרנט. אנשים מסוימים היו מגיעים לזמן קצר, משאירים הודעה, ואז נעלמים לנצח. חברויות אונליין באו והלכו כמו רוחות רפאים.

השנים חלפו.

שערו האפיר. ידיו נעשו איטיות יותר. העולם השתנה והפך למקום רועש, מהיר וקר יותר מכפי שזכר.

ואז, בשנותיו המבוגרות יותר, שכר דירה קטנה עם שותף טוב לב בשם אלי. הדירה הייתה ישנה ולא מושלמת. צינורות המטבח רעדו בלילות. החלונות הכניסו רוח קרה בחורף. אבל זה היה הדבר הכי קרוב לשלום שהיה לו אי פעם.

בערבים היו יושבים יחד ושותים תה בזמן שרדיו ישן ניגן שירים מעשורים שכבר חלפו מזמן. לפעמים ג'אז. לפעמים שירים רוסיים ישנים. לפעמים בלדות עבריות נשכחות ממאה אחרת.

הם היו מדברים שעות על החיים.

על האנשים שאיבדו.

על הזקנה.

על כמה מוזר זה שבדידות יכולה להתקיים גם בערים מלאות במיליוני אנשים.

אלי מעולם לא ניסה "לתקן" אותו או לנתח אותו. רק הדבר הזה הרגיש כמו נס.

בערב גשום אחד אלי סוף סוף שאל אותו על המעיל הירוק.

הזקן חייך חיוך חלש ונגע בשרוול.

"אבא שלי קנה לי אותו כשהייתי צעיר," אמר בשקט. "אז חשבתי שאם אלבש אותו מספיק זמן אולי יום אחד אהפוך למישהו אחר."

"והפכת?"

הזקן הביט בגשם שעל החלון.

"לא," ענה אחרי שתיקה ארוכה. "אבל אולי זה בסדר."

הרדיו המשיך לנגן חרישית ברקע בזמן ששני הזקנים ישבו יחד בדירה האפלה, מקשיבים לסערה שבחוץ ולהדים הרחוקים של חיים שמעולם לא ממש השתייכו לשום מקום.